<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ על ערכין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת(י) אליהם. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' ה"ג]. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם. ותניא בתוספתא ריש ערכין נשים ועבדים נודרין ונודבין נערכין ומעריכין. ואם יש להם באותו זמן גובה מהן, ואם לאו כותבין עליהן וגובין מהם לאחר זמן. פירוש אם יש להם, שנתנו להם אחרים על מנת שאין לבעל רשות בו וכן שאין לאדון רשות בו. ואם לאו כותבין עליהן שטר ומחתימין ומניחין בלשכה, ואם ישתחרר העבד או תתגרש האשה יגבה מהם. וא"ת ואמאי בעי רבויי לעבדים מקרא אחרינא ונילף ליה מאשה. וי"ל דהכא הוי אמרינן דון מינה ומינה ויהא העבד כערך האשה. ומיהו למאן דאית ליה [נדה מ"ג ע"ב] דון מינה ואוקי באתריה ודאי אין צריך רבוי אחר לעבד, וקרא כי אתא לרבות הגרים הוא דאתא. ובפ' בתרא דנזיר [ס"א ע"א] מרבה להו לעבדים לנזירות מואמרת אליהם, ופריך אמאי לא יליף מאשה ומשני לה.
איש פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלייה ת"ל כי יפליא כי יפליא נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' ה"ג]. קטן שיש בו הפלאה. פירוש שיש בו דעת להפליא ולהבחין למי נודרין ולמי מקדישין ת"ל כי יפליא מופלא סמוך לאיש והיינו בן שתים עשרה שנה ויום אחד שבודקין אותו בנדריו כל שלש עשרה וכולה כדאיתא במסכת נדה [מ"ה ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. או יכול שאני מוציא את הקטן שיש לו הפלאה ת"ל כי יפליא ואפילו קטן. ומיהו אכתי לא קמה ליה דמשמע מקרא הדין כי בהוצאת הנדר בפה זהו הפלאה אעפ"י שאינו מבין בלב לשם מי נדר וכיצד דינו של נדר, לכך צריך למילף בנדר נדר ממקום אחר. ונאמר להלן נדר. אשר נדרת לה' אלהיך נדבה, דהתם מיירי שנודר בנדבת הלב. אע"ג דדרשינן מהאי קרא דכאשר נדרת כמה דרשות בר"ה [ו' ע"א] ובזבחים כולהו אית ליה מצוה. ובמסכת נדה [מ"ה ע"ב] קאמר מופלא הסמוך לאיש הוא בן י"ב שנה ויום אחד ובודקין אותו כל י"ג שנה אם יודע למי נדר.
[ויקרא א' ד'] וסמך ידו, לא יד בנו ידו לא יד עבדו ידו לא יד שלוחו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ד ה"ב]. ידו ולא יד בנו ולא יד עבדו וכו'. בפרק שתי מדות [מנחות צ"ג ע"ב] מצריך להו, והתם תני ולא יד אשתו ולא קתני ולא יד בנו והכא לא קאמר לא יד אשתו. וקאמר אי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שלוחו אימא ליסמוך, ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופו אבל אשתו דכגופו אימא ליסמוך צריכא. וארבעה וסמך כתיבי, חד בעולה ושלשה בשלמים בדבר שנידר ונידב. וי"ל הכא חשוב בנו דכגופו למ"ד יורש סומך, ואפי' למ"ד יורש אינו סומך מ"מ אמרינן דהוה כרעא דאבוה לכמה מילי. וא"ת ותיפוק ליה דבסמיכה כתיב בני ישראל ולא נשים. וי"ל דהוה ס"ד בקרבן בעלה כיד בעלה הוא. עוד קשה כיון דתנן בפ"ב דמגילה [כ' ע"ב] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה אלמא ביום ולא בלילה, א"כ הוי לה סמיכה מצות עשה שהזמן גרמא אמאי צריך למיכתב קרא אחרינא למעוטינהו מסמיכה. ונ"ל משום דרבינהו לשחיטה דנשים שוחטות [כדאיתא רפ"ג דזבחים] אפילו בקדשי קדשים אימא איתנהו נמי במצות סמיכה דהא הקיש סמיכה לשחיטה בזבחים [ל"ג ע"א] ובמגילה [שם], קמ"ל.
<h2>דף ב:</h2>
ואם המר ימיר [ויקרא כ"ז י'], לרבות את האשה. ואם המר ימיר לרבות את היורש. [תורת כהנים בחוקותי פ"ט ה"ו]. לרבות את האשה. בריש תמורה [ב' ע"א] קאמר ור"מ דאמר יורש מימר מ"ט, אמר לך אם המר ימיר לרבות את היורש. ולר' יהודה, מהאי קרא נפיק ליה לרבות את האשה. ור' מאיר אשה מנא ליה, נפקא ליה מוי"ו דואם המר ימיר. והכא על כרחין כר' מאיר, אלא שמהפך דרשא מדהתם.
אם המר ימירנו [ויקרא כ"ז ל"ג], לרבות את האשה. ואם המר ימירנו לרבות את היורש. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג ה"ד]. אם המר ימיר לרבות את האשה. פי' אע"פ שכל הפרשה נאמרה בלשון זכר. [ו]אם המר ימיר לרבות את היורש. פי' שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר, ואע"פ שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו דכתיב והיה הוא ותמורתו מה הוא אין קדושה חלה עליו [אלא] בבית בעלים אף תמורתו בבית בעלים, הכא גבי יורש כקרבן דידיה דמי ואינהו נמי מיכפרי בגוויה. ור' מאיר קתני לה, ומפרש טעמא מהכא בתמורה פר' קמא. ור' יהודה פליג עליה ואמר יורש אינו ממיר, ומפרש טעמא התם משום דקסבר יורש אינו סומך על קרבן אביו מאי טעמא תלתא קרבנו כתיבי בסמיכה דשלמים וחד מינייהו למעוטי קרבן אביו וילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש תחלת הקדש תמורה סוף הקדש סמיכה, דתכף לסמיכה שחיטה, מה סוף [הקדש] אין היורש סומך אף תחלת הקדש אין היורש סומך וממיר. אבל ר' מאיר סבירא ליה דיורש סומך ויורש ממיר. יורש ממיר מהאי קרא יורש סומך דיליף סוף הקדש מתחלת הקדש. ואיתא להא מילתא כולה בריש תמורה [ב' ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אם המר ימירנו לרבות את האשה. אע"ג שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, התם בעונש השוה הכתוב בכל, אבל בתמורה לאו השוה בכל הוא, דתנן [תמורה י"ג ע"א] אין השותפין עושין תמורה, ס"ד אשה נמי לא תתחייב, לכך צריך לרבויי לה. ל"א דס"ד תמורה לאו שאין בו מעשה הוא ואשה לא תתחייב, כך מפרש בריש תמורה [ב' ע"ב]. ואם המר ימירנו לרבות את היורש. מוי"ו דריש, ובריש תמורה איפכא ואשה הוא דקא מרבה לה מוי"ו, והכא אליבא דר' מאיר דאמר יורש ממיר, ור' יהודה אומר דיורש אינו ממיר והתם מפרש טעמייהו.
<h2>דף ג.</h2>
[ויקרא ט"ו ב'] איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן ת"ל איש איש דברי ר' יהודה. ור' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר הזב את זובו לזכר ולנקיבה לזכר כל שהו זכר בין גדול בין קטן נקיבה בין גדולה בין קטנה. [תורת כהנים מצורע ריש פרשת זבים]. ואת הקטן. בלשון אחר מתניא בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"ב] והתם קאמר לרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דנפיק ליה מלזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן, והאי דכתיב איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. ומשמע דר' יהודה דדריש מאיש איש לא ס"ל ד"ת כלשון בני אדם, ומקשי מדר' יהודה בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ז ע"א] גבי המול ימול. מיהו ר' יהודה מצי למידרש לזכר לרבות מצורע למעינותיו כדדריש לקמיה בסוף המפלת [נדה כ"ח ע"ב].
[ויקרא י"ג ב'] והובא אל אהרן, אין לי אלא אהרן עצמו מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן וכו'. ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד. אם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל או אל אחד מבניו הכהנים אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע"פ שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור. [תורת כהנים פרשת נגעים פ"א הלכה ח'—ט']. ואומר לכהן אפי' שהוא שוטה. ובריש ערכין פרכינן הכל רואין את הנגעים משמע אפילו ישראל לאתויי את שאינו בקי והאמר מר אם אין בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אמר רבא הא דמסברי ליה וסבר ואותו דסבר אומר לכהן אפילו הוא שוטה אמור טהור [צ"ע שם בערכין מי הכריחו לפי' זה דתרי נינהו]. וא"ת אמאי צריך שני ישראלים, אחד דמסבר ושני דסבר ואומר לכהן. וי"ל כגון דמסבר זקן הוא ואינו יכול לראות. ועל כרחך הנהו מתנייתא בישראל מיירי כיון דמרבינן אפילו ישראל לראיית נגעים.
<h2>דף ד.</h2>
בערכך, להביא ערך הסתום. ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו. או יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו, ת"ל נפשות. נפשות, לא המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, ת"ל והעריך את שיש לו העמדה יש לו ערכה ואת שאין לו העמדה אין לו ערכה. דבר אחר מה ת"ל נפשות, שיכול אין לי אלא אחד שהעריך את אחד, אחד שהעריך את מאה מנין ת"ל נפשות. ד"א מה ת"ל נפשות, שיכול אין לי אלא איש שהעריך את האשה אשה שהעריכה את האיש מנין ת"ל נפשות. ד"א מה ת"ל נפשות, שיכול כל שהיה בכלל דמים יהיה בכלל עריכה, מנוול ומוכה שחין שלא היו בכלל דמים לא יהיו בכלל ערכים ת"ל נפשות. יהיו מה ת"ל, שיכול כל שהיה בכלל ערכים יהיו בכלל דמים מנוול ומוכה שחין טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש שלא היו בכלל ערכים לא יהיו בכלל דמים ת"ל יהיו. זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהיו בכלל איש אבל יהיו בכלל אשה, ת"ל ואם נקיבה היא, זכר ודאי ונקיבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הלכה ה'—ט']. בערכך, להביא ערך הסתום. מפרש בערכין [ד' ע"ב] שהאומר הרי עלי ערך סתם נותן כפחות שבערכין ומאי ניהו (בן) שלשת שקלים. וכולה ברייתא מיפרש' בערכין פרק קמא שפיר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. להביא ערך סתום. מפרש לה בפ"ק דערכין [ד' ע"ב] כדתניא האומר ערך סתם עלי נותן בפחות שבערכין וכמה ג' שקלים. ואינו נותן ערך איברין. דאין לשון ערך אלא לכולו ונפיק ליה מדהוי ליה למיכתב ערך וכתב ערכך. ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך. אע"ג דאם שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ואפילו לענין העמדה והערכה כדמוכח בפרק שני דחולין [ל' ע"א], גוסס לענין כן גריע מיניה כיון שאינו זז ונמשש חשוב כמת אע"ג דלכל שאר דברים הרי הוא כחי. ד"א נפשות להביא מנוול ומוכה שחין. והא אפיקתיה להנך, הנך לא צריכי קרא מ"ט קרא דערך שקול הוא ויבואו כולם, למנוול ולמוכה שחין הוא דאיצטריך. לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, למה לי קרא לא יהא אלא דמי הקל, אמר רבא לומר שנידון בכבודו. פירוש אם אמר דמי אבר שתלוי בו חיותו עליו נותן דמי כולו.
<h2>דף ה:</h2>
בני ישראל מעריכים ואין העכו"ם מעריכים, יכול לא יהו נערכים תלמוד לומר איש דברי רבי מאיר. אמר רבי מאיר אחר שהכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערכים אבל לא מעריכים, שריבה מדת הנערכים ממידת המעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים. רבי יהודה אומר בני ישראל נערכים ואין העכו"ם נערכים, יכול לא יהו מעריכים ת"ל איש. אמר רבי יהודה אחר שהכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר מעריכים אבל לא נערכים, מפני שריבה מידת המעריכים ממדת הנערכים, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הלכה א'—ב']. ואין הגוים מעריכין. פירוש לא מעריכין את עצמם ולא את אחרים אפילו ישראל, וקסבר רבי מאיר שאין מקבלין מידם קדשי בדק הבית כדכתיב [עזרא ד'] לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וסתם ערכין קדשי בדק הבית הם. ור' יהודה סבר מעריכין אבל לא נערכין כדמפרש טעמיה ואזיל. והאי לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו דכתיב בעזרא משום רפיון ידים הוא, שהיו אומרים להם נבנה עמכם כלומר ניתן לכם סיוע מממוננו, והיו ישראל שבאותו הדור נסמכין עליהם ולא היו מתנדבין משלהם והם היו להם משענת קנה ולא היו נותנים כלום והיתה המלאכה בטלה מן האמצע, לפיכך גזרו עליהם שלא יקבלו מהם ואפילו מים ומלח לצורך הבנין. אבל לאחר שנבנה הבית דבר שאינו מסויים היו מקבלין מהם אבל דבר המסויים אין מקבלין מהן כדי שלא יהיה להם זכרון בבית המקדש, והכי איתא בערכין פ"א מזה הטעם. [וכן] אין מקבלין שקלים מידם לפי שמשיירי הלשכה היו מתקנין חומת העיר ומגדלותיה וכדי שלא יהא להם זכרון בירושלם אי נמי מפני חטאות הצבור ושאר קרבנותם שלא יהו חסרים. וקשיא לי הא דתנן בערכין גבי פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודה וזה וזה מודים שנודר ונידר ואנכרי קאי, וכיון דאמר ר' מאיר דקדשי בדק הבית אין מקבלין מהם מאי שנא דמים ומאי שנא ערכין. ואיכא למימר מאי נודרין עולות, והכי איתא בשקלים ירושלמי. ואי קשיא לך כיון דדמים וערכין בהדדי כתיבי בפרשה דכתיב נדר בערכך ונדר היינו דמים, מאי טעמא לא פליגי בדמים כי היכי דפליגי בערכין, ומה טעם שוין בנכרי שהוא נידר. ואיכא למימר משום דעיקר הפרשה בערכין כתיבא הילכך מעוטא דגוים אערכין שדינן ליה ולא על דמים. אי נמי כיון דטעמיה דר' יהודה באין נערכין משום דיליף לה מטומטום ואנדרוגינוס שהן מעריכין אבל לא נערכין, משום הכי נידרין שהרי אף טומטום ואנדרוגינוס נידרין. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ואין העכו"ם מעריכין. אין מעריכין לא את עצמן ולא את ישראל כדי ליתן דמים לבדק הבית, דקסבר רבי מאיר דאין מקבלין מהן קדשי בדק הבית כדמפרש בערכין דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וסתם ערכין לבדק הבית אזלי. שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין. ובפ"א דערכין קאמר רבא דטעמא דר' מאיר לא מסתבר, דשאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. וחרש שמעריך, כגון שאנו יודעים בודאי ברמיזותיו אפ"ה לאו כלום הוא, אבל חרש המדבר אע"פ שאינו שומע אמרינן בפ"ק דחגיגה [ב' ע"ב] שהוא כפקח לכל דבריו. והילכתא דר' מאיר מסתברא, דאמר משום לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו שלא יהו אומרים אח"כ אנחנו בנינו אותו ואנו נסתור. ולכך אין מקבלין מהם שקלים לפי שבשיירי הלשכה מתקנין העיר ומגדליה ואין אנו רוצים שיהיה להם זכרון בירושלים. והא דאמרינן התם וזה וזה מודים שהנכרי נודר ונודב, התם נודר להביא עולות כדמפרש בגמרא דשקלים, אבל להביא לבדק הבית אינו נודר כטעמיה דר' מאיר. וא"ת כיון דכתיב נדר בערכך, אמאי דרשינן בני ישראל למעוטי נכרים מערכין ולא ממעטין להו מנדרים. וי"ל דעיקר פרשה בערכין כתובה.
<h2>דף ו:</h2>
מנין למחוייבי מיתות שאמר ערכי עלי לא אמר כלום, ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ט] חרם לא יפדה. אין לי אלא מחוייבי מיתות החמורות מחוייבי מיתות הקלות מנין, ת"ל כל חרם לא יפדה. יכול עד שלא נגמר דינו, ת"ל אשר יחרם מן האדם לא יפדה ולא עד שלא נגמר דינו. ר' חנניה בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובים אבל לא נידר מפני שאין דמיו קצובים. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש. ואם הזיק חייב בתשלומין. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב הלכה ז'—ח']. מנין למחויב מיתה לאחד שאמר ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל אשר יחרם לא יפדה. פירוש והוא הדין אם אמר הוא עצמו ערכי עלי שאינו נערך, וגזרת הכתוב הוא. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות חייבי מיתות קלות מנין ת"ל כל חרם. קשיא לי האי גירסא כי מאחר שנגמר דינו להריגה מה לי מיתה קלה מה לי מיתה חמורה. ונראה לי כי הוא ענין אחר, לפי שכלל הכתוב בכללו שכל המומתין אינן נפדין ואפי' אמר על עצמו ערכי עלי מאי טעמא משום דחשבינן ליה כמת ואין המת נערך, למדנו עכשיו מן הכלל הזה שאינו יכול להנצל מן המיתה בשום ממון שאילו היה יכול להנצל הרי הוא כחי גמור ויש לו ערך, והשתא דילפינן הכי מהדין כללא אצטריכינן למימר אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהן שאין מביאין קרבן בשגגתן דכתיב אשר לא תיעשנה בעינן דבר שיש בו מעשה כדדרשינן בסדר ויקרא הילכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שלא יהא להם פדיון בדמים, אבל חייבי מיתות קלות כגון מחלל שבת וכיוצא בו שניתנה שגגתן לכפרה מנין שלא יהא להם פדיון בדמים ת"ל כל חרם. יכול עד שלא נגמר דינו כן, ת"ל מן האדם ולא כל האדם. ודוגמת זו הגירסא שפירשתי ישנה בערכין דתניא לפי שמצינו במומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, פירוש דכתיב וגם בעליו יומת ואם כופר יושת עליו יכול אף במומתין בידי אדם כן ת"ל [כל חרם] לא יפדה. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה וכו'. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין. מפרש בערכין פ"א בנודר ומעריך ומקדיש לא פליגי דנהי דאיהו לא נערך מפני שהוא כמת אבל מעריך הוא את אחרים ומקדיש הקדשות, כי פליגי באם הזיק תנא קמא סבר פטור דמלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשין ושהויי נמי לא משהינן עד שעת העמדה בדין הילכך מלוה ע"פ היא ור' יוסי סבר מלוה ע"פ גובה מן היורשין. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין למחוייבי מיתות לאחד שאמר ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל אשר יחרם לא יפדה, לשון זובח לאלהים יחרם. אין לי אלא מחוייבי מיתות חמורות. בפ"א דערכין לא מחלק בין מיתות חמורות למיתות קלות, וכן נראה שהרי מה לי חייב מיתה חמורה לחייב מיתה קלה. אך זה הלשון קתני התם בההיא ברייתא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם שנאמר אם כופר יושת עליו יכול בידי אדם וכו' ת"ל חרם לא יפדה אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה מיתות קלות מנין ת"ל כל חרם. ויש שרוצים לישב קושיא זו ומפרשים מומתין בידי שמים שאינן נפדין אפילו אמר על עצמו ערכי עלי אינו נפדה שהרי הוא חשוב כמת, ומכללא דהאי שמעינן נמי (אין) נפדין דחייבי מיתות כדתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ולכך נמי מחלק בה ואמר אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. מיתות החמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין. בפ"א דערכין מפרש דבנודר ובמעריך ובמקדיש לא פליגי אע"ג דאינו נערך מעריך הוא אחרים וכן מקדיש ושלם כשהוא חי, כי פליגי אם הזיק ומת ונשאר חוב על היורשין ת"ק סבר פטורים דמלוה ע"פ הוא ואינו גובה מן היורשין וגם לא משהינן ליה עד שעת העמדה בדין ורבי יוסי סבר חייב דמלוה הכתובה בתורה כשטר דמי וגובה מן היורשין. אבל אין לפרש בנודר והעריך והקדיש לא פליגי דמשלמין היורשים כי פליגי באם הזיק לבד, דא"כ קשה דבפ"א דקידושין [י"ג ע"ב] גבי אשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, וא"ר יוחנן והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה לא יביאו יורשין [בש"ס שלנו גריס רב יהודה אמר שמואל וכו' ורבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה], והשתא רבי יוחנן דאמר כמאן, אבל לפי פירושנו לעיל ר' יוחנן כתנא קמא [ור"ל דלפי מה שפי' לעיל ה"פ דהא דאמר בנודר ומעריך ומקדיש כו"ע לא פליגי היינו היכא דמשלם כשהוא חי שחל עליו שם הקדש ובאם הזיק פליגי אם משלמין היורשים, וה"ה בנודר ומקדיש אם לא שילם נמי פליגי אלא דנקט הזיק לאשמועינן דלא משהינן ליה עד שיעמוד בדין, וס"ל לת"ק נמי במקדיש דאין היורשים משלמים, ור' יוחנן אתיא כת"ק ולכך בעי שהפרישתה מחיים].
<h2>דף ז:</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ה] וכל ערכך יהיה בשקל (ו)אין (נערכים) בערכין פחות מסלע. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ז]. אין בערכין פחות מסלע. פירוש להשג יד קאמר שאם העריך את עצמו ואין בידו אלא סלע נותנו לגזבר ופטור ואפילו העשיר לאחר מיכן, אבל אם לא נתן לו סלע שלם ואח"כ העשיר חייב ליתן כל ערכו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אין בערכין פחות מסלע וכו'. בפרק אין נערכין מפרש כיצד העריך עצמו או החרים וחייב חמשים אם אין לו אלא סלע ונתנה פטור מן השאר ואפילו העשיר אחרי כן, אבל אם לא היה לו אלא פחות מסלע ונתנה והעשיר נותן כל נ', ודריש ליה התם מהאי קרא כל ערכך יהיה בשקל הקודש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותין משקל.
<h2>דף יב:</h2>
יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע, ת"ל [ויקרא כ"ה ג'] שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך שני זרעים עולות ממנין שני שבוע ואין שנת היובל עולה למניין שני שבוע. [תורת כהנים בהר פרשה א' ה"ו]. יכול תהא שנת יובל עולה ממנין שני השבוע. פירוש ממנין שני שבוע הראשון שבתחלת היובל השני. ודלא כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול תהא שנת יובל עולה ממנין שני שבוע. ויעשה יובל בשנת מ"ט. ל"א שתעלה לתחלת שמטה שלאחר היובל כמו שאומר רבי יהודה שנת נ' עולה לכאן ולכאן.
מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל, ת"ל [ויקרא כ"ה ח'] והיו לך שבע שבתות שנים. ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה. וחכ"א שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית. [תורת כהנים בהר פרשה ב' ה"ב]. מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל. פירוש כגון שגלו עשרת השבטים שבטל היובל, אבל שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין. ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית. כגון שאם חזרו עשרת השבטים למקומן בסוף השמיטין שאע"פ שלא מנו שמיטין עושין את שנת היובל ומשלימין אותו עם בני יהודה ובנימין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין לדעת ר' יהודה דהנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב להו, והכא קאמרי' דחשיב להו ומשלים עליהו ליובל. התם לא מיתקומא מילתא בהכי ודחיתא בעלמא היא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל. פירוש שיש לך לעשות שביעית אע"פ שאין יובל, מפרש כגון משגלו עשרת השבטים שבטל יובל אבל שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין. ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות השנים. ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית. כגון שאם חזרו לסוף חמשים אע"פ שלא עשו ומנו שמיטין עושין יובל. והא דאמרינן ספ"ב דערכין אליבא דר' יהודה דהנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קא חשיב, אלמא אין עולין מן המנין לענין יובל מאחר שלא היו כל ישראל בארץ. התם לא קאמר הכי כך מפרש [כל עין רואה חסרון הניכר שיש כאן ועיקר חסר, ולפי מה שנראה ממה שכתוב לקמן בסמוך בד"ה וחכמים אומרים שגירסת המחבר היה דברי ר' עקיבא במקום ר' יהודה שבספרים שלנו, נ"ל שצריך להיות, התם לא קאמר הכי אלא כדי לאוקומי הא דר' יוסי דמגלגלין כו' כר' יהודה עד כאן. ור"ל אבל למאי דמשני אידך שינויא נאדי מהא סברא, וה"ה נמי בברייתא דהכא שהוא דברי ר"ע לפי גירסת המחבר לא ס"ל הא סברא וק"ל, אבל לפי גירסא שלנו שהם דברי ר' יהודה ודאי קשיא דהיכא בעי לאוקמי דר' יוסי כרבי יהודה דא"כ תיקשי אדרבי יהודה דהכא וק"ל. גם מ"ש כך מפרש, נראה שחסר שם המפרש כמו שדרך המחבר ז"ל להביא בשם אומרו]. וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל. בהא מודי לר' עקיבא. כולהו דלא כר' דקאמר בגיטין [ל"ו ע"א] ובמס' מועד קטן [ב' ע"ב] וזה דבר השמטה שמוט ומדמה שביעית ליובל בזמן שהיובל נוהג שמטה נוהגת אין יובל נוהג אין שביעית נוהג. והיובל אינו נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית. ותימה מאי קאמר שאם רוצה לומר אין היובל נוהג אלא כשמונין שמטות, והלא לדידיה מונין שמטות גם בשאין ישראל כולם בארץ. ועוד השתא נמי ליהוי יובל שהרי מונין לשמטות וא"כ יש עמו שמטה. ואם היינו מפרשים מילתא דת"ק דלא מיירי כשאין ישראל בארץ אלא לעולם ישנם בארץ, והכי קאמר עשה שביעית אע"ג שאין יובל, כלומר אע"ג שלא עשו יובל שחרשו קרקע ולא שלחו עבדים ולא תקעו ומ"מ דין שמטה נוהגת אחר כן, ולא נאמר מאחר שלא עשו יובל גם שמטות בטלו ולא ינהוג מכאן ואילך, קמ"ל דשמטות נוהגות ובסוף ז' שמטות עשה יובל, והיינו מדכתיב והיו לך ימי שבע שבתות השנים. וכן מנין שתעשה יובל אע"ג שלא עשה שביעית, אלא נהגו בהדין שאר שנים שחרשו וזרעו ולא שמטו כספים, וס"ד מאחר שלא עשו שמטות כהוגן לא יהא יובל נוהג אחריה, ת"ל והיו לך ימי שבע וגו' תשע וארבעים שנה, משמע אע"ג שכל השנים שוין שלא היתה שמטה ביניהן אפ"ה צריך לעשות יובל אחריהן. וחכמים מודו ברישא ופליגי אסיפא ואומרים לא מנו שמטות ולא עשו אותן כהוגן גם יובל של אחריהן אין בו שום קדושה אלא יתחילו למנות בו שנה ראשונה של שמטה. ואפילו לרבנן [ר"ה ט' ע"א] דפליגי על רבי יהודה ואמרי אין היובל עולה למנין שנה ראשונה של שמטה, הכא (מודה) [מודו] דעולה שהרי אין בו משום קדושה, וצ"ע.
<h2>דף יג:</h2>
רבי יוסי אומר תמים יקריבנו, יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאין מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הי"ב]. רבי יוסי אומר יבקרנו ויקריבנו. י"ל מסרס את המלה ודורשה. וי"ל תמים יקריבנו ידוע לתמימות מדלא כתיב תם, ואיזה זה שהוא מבוקר. שמעתי בשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויביא תמיד אחר. מפרש לה במסכת סוכה פרק לולב הגזול [מ"ב ע"א] כגון שהביא מלשכת בית הטלאים שאינן מבוקרין כו'[לה] דלא הוה ליה למטעי, הא לאו הכי פטור, דסבירא ליה לר' יוסי טועה בדבר מצוה פטור כדאיתא התם. ואשמועינן הכא שאם עבר ושחטו שאינו מבוקר פסול, דלא תימא למצוה הוא דבעינן ביקור, אלא דאיעבד נמי פסול. [פירוש הראב"ד מכת"י]. תמים יבקרנו ויקריבנו. מאחר שצריך להיות תמים א"כ כאילו כתיב יבקרנו. שיבקרנו קודם שחיטה, שהרי לאחר שחיטה אין לו ביקור מפני שמומין עשויין להשתנות אחר מיתה. וגבי תמיד הוא דילפינן בפסחים [צ"ו ע"א] שצריך בקור ד' ימים קודם שחיטה דכתיב ביה תשמרו וילפינן מפסח מצרים דכתיב ביה למשמרת. בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת. בפרק לולב הגזול קאמר כגון שלקחו מלשכת הטלאים שאינן מבוקרין דהשתא לא טעה בדבר מצוה שלא מצאו בעזרה, ומחייב על שעשה חבורה, וקמ"ל דביקור מעכב. ואפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור, הכא מתקן הוא דאם עלה לא ירד דלא גרע מדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו. ואת"ל דהכא כשאינו מבוקר בעל מום גמור הוא, מ"מ תיקן שהוציאו מידי נבילה כדמוכח בפסחים פרק אלו דברים [ע"ג ע"א].
<h2>דף יד.</h2>
[ויקרא כ"ז ט"ז] והיה ערכך לפי זרעו, ולא לפי גידוליו. זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, הרי זו גזירת מלך אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סווסטי נותן בזרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. [תורת כהנים בחוקתי פ"י ה"ג]. לפי זרע חומר שעורים ולא לפי גידוליו. כלומר יפדה בחמשים סלעים שדה שיוכל לזרוע בה חומר שעורים, ולא נאמר שיפדה בהן שדה שיוצאין בה חומר שעורים כי זה דבר מועט הוא. בפרדסות סביסטי. מקום חשיב לפרדסות הוא והוא בארץ ישראל וכך שמעתי מפי ר' עמרם י"ץ. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לפי זרעו חומר שעורים ולא לפי גידוליו. שאין פודה בחמשים שקל אלא קרקע גדולה שנופל בה בזריעתה חומר שעורים, ולא קרקע קטנה שגדל בה ויוצא ממנה כור שעורים. הרי זו גזירת מלך אחד המקדיש וכו'. כלומר בין פודה קרקע גרועה בין שמינה נותן חמישים. חולת המחוז. מפרש כמו מחול הכרם שהיא סביב העיר ונמאסת ברגלי האנשים ובהמה. א"נ מפני עין הרע דאמר מר [ב"מ ק"ז ע"א] אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. עוד מפרש לשון חול, חולת המחוז מקום גרוע לזריעה בא"י. בשביסטי [גי' הילקוט, ובתו"כ שלנו בפרדיסות סווסטי]. מקום שמן טוב הוא וטוב לפרדיסות.
אמר ר' אלעזר צא וראה נאמר כאן [ויקרא כ"ז כ"ג] וחשב ונאמר להלן [שם פסוק י"ח] וחשב מה וחשב האמור להלן נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף אף וחשב האמור כאן בזרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ה]. א"ר אלעזר בא וראה נאמר וכו'. ובפ' יש בערכין תנן רבי אליעזר אומר אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה בשדה אחוזה נותן חומש עם נ' שקל ובשדה מקנה אינו נותן חומש.
<h2>דף טז:</h2>
ומנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח ת"ל [ויקרא י"ט י"ז] הוכיח תוכיח. יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא. אמר רבי טרפון העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח. אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת. אמר ר"ע העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים. אמר רבי יוחנן בן נורי מעידני עלי שמים וארץ שיותר מארבע וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל שהייתי קובל לו עליו וכל כך הייתי יודע שהיה מוסף לי אהבה. [תורת כהנים קדושים פ"ד הלכה ח'—ט']. מנין שאם הוכחתו אפילו ד' וה' פעמים וכו'. בפ"ב דערכין גרסינן בשינוי ממה דגריס הכא.
<h2>דף יז.</h2>
והעריך אותו הכהן, שלא יתן אלא בזמן הערך. על פי אשר תשיג יד הנודר, לא יד הנידר. בין איש בין אשה ובין קטן, מיכאן אמרו הישג יד בנודר והשנים בנידר והערכים בנערך. והערך בזמן הערך. יעריכנו הכהן, בניין אב לכל הנערכים שיהו בכהן. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הט"ו]. יד הנודר ולא יד הנידר. שאם היה הנידר או הנערך עשיר והנודר היה עני נותן ערך העני שאין הולכין אלא אחר הנודר לעניות ולעשירות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שלא יתן אלא בזמן הערך. מפרש במשנת השג יד [י"ח ע"א]. יד הנודר ולא יד הנידר. שאם היה נודר ומעריך עני נותן ערך עני, אע"ג שהנערך והנידר עשירים הם ולא אזלינן אלא בתר הנודר לעניות ולעשירות. וכן קטן, לדמים אפילו פחות מבן חודש. מכאן אמרו. מזו הפרשה תנן בערכין השג יד בנודר מעריך עני נותן ערך עני ומעריך עשיר נותן ערך עשיר. האי דלא תנא השג יד במעריך, משום דכתיב כאשר תשיג יד הנודר יעריכנו ולכך נמי תנן השג יד בנודר. והשנים בנידר. שהרי השנים בנערך הם, ופירוש אם ילד העריך הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד. והערכין בנערך. איש שהעריך את האשה נותן ערך אשה ואשה שהעריכה את האיש נותנת ערך איש.
<h2>דף יח.</h2>
ומנין ששנת ששים כלמטה הימינו, ת"ל ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר מלמד ששנת ששים כלמטה הימינה. אין לי אלא שנת ששים, שנת חמש שנת עשרים מנין, ודין הוא חייב בשנת ששים וחייב שנת חמש ושנת עשרים מה שנת ששים כלמטה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימינה. הין אם עשית שנת ששים כלמטה הימנה להחמיר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנו להקל, ת"ל שנה שנה לגזירה שוה מה שנה אמורה בשנת ששים כלמטה הימנו אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר. ר"א אומר מנין לחדש אחד ויום אחר החודש הרי הוא כשנת ששים, ת"ל ומעלה, נאמר כאן ומעלה ונאמר להלן ומעלה מה ומעלה האמור להלן חודש אחד יום אחד אחר החודש אף כאן חודש אחד ויום אחד אחר החודש הרי היא כשנת ששים. אין לי אלא לאחר ששים, אחר חמש אחר עשרים מנין, ודין הוא חייב אחר ששים וחייב אחר חמש ואחר עשרים, מה אחר ששים חדש אחד ויום אחד אחר החודש הרי הן כשנת ששים אף אחר חמש ואחר עשרים חודש אחד ויום אחד אחר החודש הרי הן כשנת חמש ושנת עשרים. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הלכה ט'—י"ג]. ונאמר בבכור ומעלה. פירוש בבכורי מדבר דכתיב [במדבר ג' מ'] פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מלמד ששנת ששים כלמטה הימנו. לזכר חמשים ולנקבה שלושים כסף, אבל משנת ששים ואילך לזכר ט"ו כסף ולנקבה י' שקלים. והשתא קא בעי דשנת חמש ושנת עשרים שהם כלמטה ולקולא מנין. ובפ' השג יד שקיל וטרי בה. מה להלן חודש ויום אחד אחר החודש. בבכור מדבר דכתיב פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה. פירוש דר' אליעזר מצריך אחר ששים חודש ויום אחד ואז חשוב למעלה מששים. וכן אחר עשרים שנה ואחר חמש שנים. וכן תנן בפ' השג יד ר"א אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד ויליף בגמ' מההיא קרא דבכור. והתם פריך ואימא מה התם חד יומא אף כאן חד יומא, פי' חד יומא צריך עוד לבן חדש דבכור, אף לאחר שנים כן, ומשני א"כ ג"ש מאי אהני. מה לאחר ששים חודש אחד ויום אחד, דכתיב ומעלה וילפינן ג"ש מבכור.
<h2>דף כ.</h2>
והעמידו לפני הכהן, להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. יכול אפילו אמר ערך של פלוני זה עלי ומת יהיה פטור, ת"ל יעריכנו אפילו מת. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הלכה י"ד—ט"ו]. להוציא את המת, שאין לו ערך. ת"ל יעריכנו אפילו מת הנערך. דבשעת הנדר היה בו הערכה והעמדה. דבמת מעריך אמר בפ' האומר משקלי דחייבין נכסיו, למ"ד מלוה על פה גובה מיורשין. א"נ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.
<h2>דף כד.</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ג] ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה שאפילו מרגלית בקלים אין לה אלא מקומה בשעתה. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ו]. שלא ישהא שאפילו מרגלית לקלים אין לה וכו'. פירוש אם הקדיש מרגלית אחת יפדה אותה מיד כפי מה שהיא שוה בשעתה ובמקומה ולא נמתין שמא יבוא כאן אדם חשוב ויקנה אותה ביותר. קלום, אדם בן חורין. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שלא ישהה שאפילו מרגליות לקלים אין לה אלא מקומה וכו'. בפרק שום היתומים תנן וכן מרגליות אם מעלין אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו. כלומר לאדם קל ועני אם העריך את עצמו ויש לו מרגליות לא ישהנה הגזבר לומר שיעלה אותה לכרך שיש שם סוחרים אלא ימכרנה במקומו במה שהוא שוה שם. אי נמי שמין אותה ולקחה הגיזבר לפרוע ערך שלו. ויש ספרים דגרסי שאפילו מרגליות בקלים וכו', כלומר אפילו אם מרגליות הוא במקום דמים קלים שאין לה קופצין לא ישהנה אלא שמין אותה שם. וא"ת התם תנן [כ"א ע"ב] שום הקדש ששים יום, אלמא אנן ממתינן להקדש, וי"ל התם כדי לברר שוויה ולא כדי ליקרה, ובמרגליות שהיא מטלטלין יכול לברר שוויה בזמן מועט. אבל אין לפרש דהכא לא הקדיש גוף המרגליות, כי בתוספתא קתני דין זה אפילו אם הקדיש מרגליות. וחכמי לוניל גורסין שאפילו מרגליות לקלים וכו', ומפרש אם הקדיש מרגליות יפדה אותה מיד כפי מה שהיא שוה בשעתה ובמקומה ולא נמתין שמא יבוא אדם חשוב ויקנה אותה ביותר. קלים, אדם בן חורין.
מנין שאין מקדישים לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה, ת"ל [ויקרא כ"ז י"ח] וחשב לו הכהן את הכסף עפ"י השנים הנותרות. [תורת כהנים בחוקתי פ"י ה"ז]. מנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. מפרש בערכין שאין מקדישין ליגאל בגרוע פחות משתי שנים ואם הקדיש פודה אותו חמשים סלעים כאילו הקדיש משנת היובל, הילכך לא יקדיש כך שיהא אדם חס על נכסיו. ולא גואלין אחר היובל פחות משנה, מפרש לה התם ולא גואלין בגרוע פחות משנה שאם חסר מן היובל שלם חצי שנה יפדה אותו חמשים סלעים שלימים כאילו היה כל היובל שלם לפניו, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש כדמפרש ואזיל בסמוך, אבל הקדש מחשב חדשים לקמיה מפיק לה מקרא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. מפרש בפרק אין מקדישין אין מקדישין לגאול בגירוע בפחות משתי שנים קודם היובל, ואם הקדיש שתי שנים קודם היובל נותן שני סלעים ושני פונדיונים אבל אם הקדיש שנה וחצי לפני היובל יצטרך לפדותה בנ' שקל כסף. ולכך קתני בלשון אין מקדישין שיהא אדם חס על נכסיו ולא יקדישנה אלא לכל הפחות שתי שנים קודם ולא פחות מזה. ומסתמא כמו כן מטעם זה אמר דאין מקדישין מיד לאחר היובל שצריך ליתן נ' סלעים. וי"ל התם לא טעי ולכך הקדישה, ועוד התם יש לו ממון לפדותו ולא יבוא להפסידה והכא אין לו ממון. ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. מפרש התם ולא גואלין בגירוע בשנה פחות, שאם שהתה ביד הקדש אחר היובל חצי שנה כשהוא פודה אין לו לגרע הפדיון של חצי שנה אלא נותן כמו מתחילת שנה נ' סלעים. והיינו דקתני לקמן בסמוך אין [מחשבין] חדשים להקדש, ומ"ט קאמר, מה טעם אין גואלין וכו' לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. וכן אם פדאה בט' שנים וחצי לפני היובל נותן פדיון כל עשר שנים.
מנין שאין מחשבים את החדשים להקדש אבל הקדש מחשבים חדשים, ת"ל [ויקרא כ"ז י"ח] וחשב לו הכהן את הכסף עפ"י השנים הנותרות. שנים הנותרות, שנים הוא מחשב ואין מחשב חדשים. ומנין אם רצה הקדש לעשות חדשים שנה יעשה תלמוד לומר וחשב. עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. [תורת כהנים בחוקתי פ"י הלכה ח', י']. ומנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים שנה יעשה ת"ל וכו'. מפרש לה בערכין דאי אקדשה בפלגי דארבעין ותמני לא מיגרע ולא מידי, פי' שהרי אמרנו שאין גואלין בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל והרי זה פחות משתי שנים לפני יובל הקדיש שלא נשאר מן היובל אלא שנה ומחצה והרי ההקדש מחשב עמו החדשים שפחתו משתי שנים. אבל הוא אינו מחשב חדשים להקדש אעפ"י שיצאה חצי שנה נותן כשנה שלימה כדאמרן. עד שנת היובל שלא יכנס לה כלום. פי' לא נאמר מדרש זה לכאן אלא ללמד על הענין שאמרנו שאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל וקאמר הכא שאלו השתי שנים שאמרנו אין היובל בכללן אלא השנים הנותרות עד שנת היובל ולא שנת היובל בכלל. אי נמי לענין הפדיון כלומר עד מתי יכולין הבעלים לפדותו עד שנת היובל אבל משיכנס ביובל כלום שוב אינו יכול לפדותו, ואמרינן לקמן אינו יכול לפדות כדי שתהא שלו אבל פודה אותה כאיש אחר שלקחה מיד הגזבר בשוויה ולכשיגיע יובל תהא יוצאה מידו לכהנים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אבל הקדש מחשב חדשים. לקמן מסיק לה. ומנין שאם רצה הקדש לחשב חדשים שנה יעשה וכו'. מפרש בערכין [כ"ה ע"א] כגון דאקדשה בפלגא [דארבעין] ותמני לא מגרע ולא מידי ומשלם נ' סלעים, ולא נחשב כאילו היו שתי שנים לפדות בשני סלעים ושני פונדיונים, אלא אמרינן אין כאן שתי שנים ומעתה צריך לפדות בחמשים שקל כסף, נמצא שההקדש מחשב עמו החדשים שפחתו משתי שנים אבל כשהקדש מפסיד אינו מחשב חדשים ופודה חצי שנה כמו שנה שלימה. ת"ל וחשב עד שנת היובל. וחשב יתירא הוא דהוי ליה למכתב ואם אחר היובל יקדיש שדהו על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך וכתב וחשב לו הכהן והיינו שיחשב לו החדשים שיצאו וא"כ אין כאן שנים הנותרות. עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. כלומר שתחשוב שתי שנים לא תחשב יובל בכלל ולא תכנס בה לחשב עמה שתי שנים ואפילו רבי (יהודה) מודה דאין שנת היובל מסיימת אלא מתחלת. פי' אחר שלא יכנס בה, כלומר כשהוא פודה אותה קודם יובל שתעמוד לפניו לעולם ולא תחזור להקדש צריך שיפדנה קודם שיכנס יובל, אם בעוד שתי שנים יפדנה בשני סלעים ושני פונדיונים ואם בשנה אחת קודם יובל יתן נ' סלעים, אבל אם נכנס יובל שוב אין לו תקנה בפדיון להעמידה לפניו אלא מיד יוצאה לכהנים אפילו קודם יום הכפורים.
מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל ואם הקדישה תהא מקודשת, ת"ל [ויקרא כ"ז י"ז] אם משנת היובל יקדיש. [תורת כהנים בחוקתי פ"י ה"ד]. מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו משנת היובל וכו'. מפרש בערכין שיהא אדם חס על נכסיו לפי שעכשיו יהיה צריך לפדותו חמשים סלעים שלמים וחומש שלהם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשנת היובל ואם הקדישה תהא מקודשת ת"ל ואם משנת היובל. משמע הלשון משום שיהא אדם חס על נכסיו שאם הקדישן ולא גאלן באותה שנה בחמשים סלע יוצא לכהנים. ואינו מוכח כן בגמרא דאפילו לרב דאמר קדושה היינו שמשם ואילך מתחילין שני יובל להבא לפרוע זרע חומר בחמשים שקל כסף, דבפ' אין מקדישין איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל רב אמר קדושה מכאן ואילך ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר. מיתיבי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל ובשנת היובל עצמה לא יקדיש ואם הקדיש אינה קדושה וכו'. אמר לך רב הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי. פי' רבנן דרשי אם משנת היובל יקדיש ולא בשנת היובל ורבי ס"ל משנת היובל ושנת היובל בכלל כדדריש בפרק השג יד [י"ח ע"ב] בפסוק מיום הראשון עד יום השביעי רבי אומר מיום הראשון וראשון בכלל וכו'. והתם קאמר טעמא דשמואל השתא קדושה כבר יוצאה שאינה קדושה לא כ"ש שלא תקדש. והתם פריך על האי ק"ו, מיהו לרבנן ס"ל דאינה קדושה לא חשיבא להו פירכא. וצריך ליישב מאי אין אדם רשאי דקאמר.
<h2>דף כה.</h2>
[ויקרא כ"ז י"ז] כערכך יקום, נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות מה טיבו של פונדיון זה קולבון לפרוטרוט. [תורת כהנים בחוקתי פ"י ה"ה]. כערכך יקום נותן תשע וארבעים סלעים וכו'. פונדיון זה מה טיבו קלבון לפרוטרוט. פירוש קלבון לכל סלע וסלע יעלה לכולם פונדיון. ולא מיבעיא מי שהקדיש שדהו שתים ושלש שנים לפני היובל שנותן סלע ופונדיון לשנה, אלא אפילו הקדישה משנת היובל שנותן חמשים סלעים שלמים מוסיף עליהם פונדיון לקלבון בין ששוקל אחד אחד בין ששוקל כולן כאחת. וקא דריש לה מהאי קרא בערך שנה בשנה כך יקום אפילו משנת היובל. וקשיא לי הא דתנן במשנת שקלים [פ"א ה"ד] כמה הוא קולבון מעה כסף כדברי רבי מאיר וחכמים אומרים חצי מעה דהיינו פונדיון, ואם לחצי השקל נותן פונדיון לקלבון לחמשים סלעים היאך לא יתן אלא פונדיון. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מה טיבו של פונדיון זה, היתר. קולבון לפרוטרוט, מעה קטנה להכרע. דמן הדין צריך ליתן סלע ופונדיון חסר קולבון, אבל משום הכרע צריך להוסיף קולבון. ומיהו אפילו הקדישה משנת היובל ופודה אותה מיד צריך ליתן חמשים סלעים שלמים עוד צריך ליתן עליהם פונדיון, והיינו דקא דריש הכא בערכך בכל שנה כן יקום הפדיון אפילו משנת היובל. ואין לדמות כי במשנת שקלים תנן כששקל חצי שקל נותן קולבון להכרע, והכא לסלע שהוא שקל שלם אינו נותן נמי אלא קולבון להכרע. דהתם קילתא היא אם יביא חצי קולבון. ובשקלים, כמה הוא קולבון רבי מאיר אומר מעה כסף וחכ"א חצי מעה.
<h2>דף כה:</h2>
[ויקרא כ"ז כ'] ואם לא יגאל את השדה, הבעלים. ואם מכר את השדה, הגזבר. (ל)אחר ולא לבנו, או לאחר ולא לאחיו, כשהוא אומר (ו)לאיש לרבות את האח. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את הבן שהוא קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי ומוציא אני את האח שאינו קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי. [תורת כהנים בחוקתי פ"י הי"ב]. לאחר ולא לבנו. כלומר שאם גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לאחר ולא לבנו. שאם מכר גזבר לבנו אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא חוזרת לאביו. לאיש לרבות את האח. שהוא כאחר ויוצאה מידו לכהנים ביובל. שהוא קם תחת אביו ליעידה. אם אביו קנה אמה עבריה בנו יכול ליעדה בכסף קנייתה ואין צריך קדושין אחרים. ולעבד עברי. אם יעקב קנה עבד ומת בתוך ו' שנים משלים עבודתו ביד ראובן בנו, אבל את האח אינו עובד אם מת בלא בנים ואחיו יורשו.
[ויקרא כ"ז כ"א] כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. מה ת"ל, מנין אתה אומר שדה שהיא יוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו יכול יאמר הואיל והוא יוצא לכל אחיו הכהנים ביובל הרי היא תחת ידי הרי היא שלי, ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, שדה אחוזתו של כהן שלו, אין זו שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ג]. הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידו הרי היא שלו. בפרק המוכר שדהו ובפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ט ע"ב] מסיים בה, ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש. פי' בשל אחרים כשנופלת לכהנים יש לי חלק שם. ובסוף ערכין [ל"ד ע"א] פריך על האי טעמא מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה, פי' רוצה למישקל כולה. אלא איצטריך דאכתי אית בה לאורויי התירא סד"א הואיל וכתב כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזה היא קמ"ל אחוזתו אין חרמו לא.
[ויקרא כ"ז כ"א] קודש, מה קודש אמר להלן אינו יוצא אלא בפדיון אף קודש האמור כאן לא יצא אלא בפדיון. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"א]. מה קודש האמור להלן אינו יוצא אלא בפדיון וכו'. פירוש מה קודש אמור להלן גבי בית דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש אינו יוצא מן ההקדש אלא בפדיון אף קודש האמור בשדה אחוזה אינו יוצא מן ההקדש אלא בפדיון, כלומר לעולם אין הכהנים זוכין בה אלא אם כן גאלה אחר או שיתנו הם את דמיה ויכנסו לתוכה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מה קודש האמור להלן אינו יוצא בלא פדיון. דכתיב גבי מקדיש בית ואיש כי יקדיש את ביתו קודש דהתם אינו יוצא מן ההקדש בלא פדיון, וכן בשדה כהנים אינן יורדין לתוכה אלא א"כ פודין אותה תחלה. [פירוש ר"ש משאנ"ץ]. מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר"ש אומר נכנסים אבל לא נותנין ר' אלעזר אומר לא נכנסין ולא נותנים אלא נקראת שדה רטושים עד היובל השני הגיע היובל השני ולא נגאלת נקראת רטושי רטושים עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ב]. רבי שמעון אומר וכו'. ר"ש גמר קודש קודש מכבשי עצרת מה התם בחנם אף כאן בחנם. וטעמא דרבי אליעזר אמר רבא אמר קרא והיה השדה בצאתו ביובל בצאתו מיד אחר, אבל כל זמן שלא גאלה אחר אין הכהנים זוכין בה, דאל"כ הוי ליה למיכתב והיה השדה קודש לה' וגו' כך מפרש בפ' אין מקדישין.
<h2>דף כו.</h2>
[ויקרא כ"ז כ'] לא יגאל עוד, יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה, ת"ל ולא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת אבל לוקחה היא מיד הגזבר ותהי לפניו כשדה מקנה. [תורת כהנים בחוקתי פ"י הי"ג]. לכמות שהיתה. אינה נגאלת לעמוד בידו לעולם אלא יוצאה מידו ביובל. ובגמרא מוקי לה ביובל שני, שאם אתה אומר ביובל ראשון א"כ אמאי אינה נגאלת שדה אחוזה הויא שהרי עדיין לא יצאת לכהנים ביובל, אלא מיירי יובל שני לאחר שיוצאת לכהנים ביובל והקדישה כהן ואתי בעלים למפרקיה סד"א לא תפרוק אפילו להיות בידו כשדה מקנה, ת"ל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת וכו'.
[ויקרא כ"ז כ"ד] בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, יכול הגיזבר הנקנה ממנו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ. יאמר לאשר לו אחוזת ארץ מה ת"ל לאשר קנהו מאתו, מנין אתה אומר שדה שיצאת לכהנים ביובל ומכרה הכהן והקדישה הלוקח יכול כשיגיע היובל השני תחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו מאתו. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ז]. יכול הגיזבר הנקנה ממנו תחזור לו השדה ביובל. אע"ג שהלוקח שלקח מן הבעלים הקדישה ומכרה הגזבר ועכשיו ביובל תחזור לגזבר שמכרה. ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ. למוכר ראשון שהנחלה שלו. מה ת"ל לאשר קנהו מאתו מנין אתה אומר שדה שיצאת לכהנים וכו' יכול תחזור לבעלים הראשונים ביובל שני. שהרי לזה המקדיש היתה בידו שדה מקנה. ת"ל לאשר קנהו מאתו. והיינו לכהן שמכרה אבל בעלים לא מכרו אותה.
<h2>דף כו:</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ב] ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו מה ת"ל, מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה יכול תהיה לפניו כשדה מקנה, ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה זו שהיא שדה אחוזה דברי רבי מאיר. ר' יהודה ור"ש אומרים הלוקח שדה מאביו הקדישה ואח"כ מת אביו יכול תהיה לפניו כשדה מקנה, ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר (לו) [לא] משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ד]. יצתה זו שהיא שדה אחוזה. שהרי ירשה תחילה ואח"כ הקדישה. ולרבי יהודה ורבי שמעון יש בכלל זה אפילו הקדיש תחלה ואח"כ מת אביו. ובפרק אין מקדישין ובפרק המוכר את הבית [ב"ב ע"ב ע"ב] מפרש טעמייהו מדהוי ליה למיכתב אם את שדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתו, מאי משדה אחוזתו, שדה שאינה ראוייה וכו', ומשמע ליה אשר לא מקצת שדה אחוזתו, יצאת זו שיש לו בה מקצת שדה אחוזתו כיון שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. ובפרק החובל (ב"ק פ"ח ע"ב) [שם נמצא הך דקנין פירות אבל הך ברייתא ופירושה לא נמצא שם. ונראה דצ"ל בפרק השולח (גיטין מ"ח ע"א) ופרק המוכר את הבית (שם)] ובפ' חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] קאמר לרבי מאיר קנין פירות כקנין הגוף דמו א"כ הכא לא קא ירית מידי מאביו ולכך במת אביו ואח"כ הקדישה צריך קרא לר' מאיר דחשיבא כשדה אחוזה. ולרבי יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף, הלכך בדרבי מאיר ודאי היא שדה אחוזה דמאבוה קא ירית לה, כי איצטריך קרא להקדישה ואח"כ מת אביו.
<h2>דף כז.</h2>
[ויקרא כ"ז י"ב] כערכך הכהן כן יהיה. אמר אחד הרי הוא שלי בי' סלעים אמר אחד בעשרים אמר אחד בשלושים אמר אחד בארבעים אמר אחד בחמישים, חזר בו של חמשים ממשכנים מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנים מנכסיו עד עשר חזר בו של שלושים ממשכנים מנכסיו עד עשר חזר בו של עשרים ממשכנים מנכסיו עד עשר חזר בו של עשר מוכרים אותו בשוה ונפרעים משל עשר המותר. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' ה"ו]. כערכך הכהן כן יהיה, אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים וכו' ממשכנין אותו עד עשר סלעים. פירוש אם חזר בו של חמשים מארבעים הרי בן ארבעים עומד במקומו מחליטין אותה לבן ארבעים בארבעים ומשלם בן חמשים עשר לפי שאינו יכול לחזור בה כדכתיב כערכך [הכהן] כן יהיה כלומר כמו שתעריכנו על עצמך או שתקבל עליך ערך הכהן כן יהיה על כרחך. וכן כל אחד ואחד יש עליו אחריות עשר סלעים. ודוקא בשחזרו זה אצל זה אבל אם חזרו כולן כאחת בן חמשים מסייע את כולם ובן ארבעים מסייע את שלמטה הימנו ובן שלשים מסייע את שלמטה הימנו, וכן השאר, כגון שמכרו את השדה בחמש סלעים לא נאמר שישלם בן עשר לבדו עד העשר אלא כולן מסייעין עמו בשוה עד השלמת עשר לבדן שהרי כולן חייבו עצמן בעשר. ואם מכרו אותו עשר בן עשר ודאי פטור והשאר כולן מסייעין לבן עשרים עד עשר ואם מכרו אותו [עשרים] בן עשרים פטור והשאר כולן מסייעין לבן שלושים עד עשר וכן הדין לכולן. והרי איתא בערכין פרק המקדיש שדהו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים וכו'. בערכין בפ' המקדיש שדהו מפרש לה דחזר בו של חמשים ועדיין בן ארבעים עומד בה, ממשכנין אותו עד עשר סלעים שהרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכתיב כערכך הכהן כן יהיה, וכל אחד אחריות עשר סלעים עליו. והיינו אם חזרו בהם בזה אחר זה, אבל אם חזרו כולם כאחד בעל חמשים משלים עשרה סלעים שאמר יותר על אחרים וחוזר ומסייע לכל אותן שחזרו שהם למטה הימנו שהרי גם הוא העריך ואמר כמו שהם אמרו וכן כולם. והראשונים נשכרים והאחרונים נפסדין, כיצד אם מכרה גיזבר בחמש סלעים נמצא פחותים מה' סלעים ויתן בן חמשים עשר סלעים לבדו ומעשר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלושים יתן השליש ובן מ' יתן השליש(י) ובן שלושים השליש ששלשתן אמרו שלושים והעשרה של בן כ' יתנו בין ארבעתם והחמש שפיחתו מבן עשר יתן בין חמישתן.
[ויקרא כ"ז י"ד] כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית. אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ואחת הבעלים נותנים עשרים ושש. עשרים ושנים הבעלים נותנים עשרים ושבע. עשרים ושלשה הבעלים נותנים עשרים ושמונה. עשרים וארבע הבעלים נותנים עשרים ותשע. עשרים וחמש הבעלים נותנים שלושים שאין מוסיפים חמישית על עילויו של זה. אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחת ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגעתיך. [תורת כהנים בחוקתי פ"י ה"א]. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין וכו'. אמר אחד הרי [היא] שלי בעשרים ואחת הבעלים נותנין עשרים ושש שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה. ומזה הפסוק למדנו כל זה שהרי מכאן למדנו שהפודה הקדש חבירו אין מוסיף חומש הילכך הבעלים קודמין שהן מוסיפין כדכתיב בסמוך. ועוד למדנו מזה שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה כדכתיב כאשר יעריך [אותו] הכהן כן יקום ולא כאשר יעריך אותו האחר על עצמו. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמשה סלעים בעלים נותנין שלושים, מוקים לה בערכין [כ"ז ע"ב] כגון דאמרו בעלים עשרים סלעים ופרוטה שצריך ליתן חמש ועשרים סלעים ופרוטה וחומשה הילכך כי אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמשה כופין הבעלים לפדות מפני שאמר הוא תחלה יותר ממה שאמר זה, ופרוטה וחומשא יתירתא לא קתני לה במתני' משום דלא חשיבא, אבל אם לא אמר מתחלה אלא עשרים סלעים שאינו חייב ליתן אלא חמש ועשרים סלעים בין הקרן והחומש ובא אחר ואמר הרי היא שלי בחמשה ועשרים אין כופין את הבעלים לפדות משום דאמרי בא זה במקומי ויפדה והכי איתא בערכין. אמר אחד הרי היא שלי בששה ועשרים, אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחד ודינר הבעלים קודמין, מפרש לה בערכין הכי אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן לחשבון המגיע לשלושים ואחד ודינר כגון דאמור עשרים ואחד סלעים פי' כי עשרים ואחד יעלו עם החומש שלהם ששה ועשרים ודינר וחמש סלעים שזה מוסיף עליו הרי ל"א ודינר, אם כך אמרו מתחלה הבעלים קודמין בעל כרחן שהוא אמר יותר מן האחר, ואם לא אומר לו הגעתך פי' ואם לא אמרו הבעלים מתחלה כדי שיעלו לזה החשבון שאמרנו אלא לשלושים בלבד כגון שלא אמר אלא עשרים סלעים שיעלו לכ"ה אומר לו לזה האחר הגעתך על כרחך אתה תפדה אותה כי אתה אמרת יותר מן הבעלים סלע אחד ואין מניחין אותו לחזור מעלויו של הקדש כמו שאמרנו למעלה, אבל הבעלים אין כופין משום דאמר להו אתא גברא בהדי קאי ויותר ממני כאשר פרשתי למעלה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. בפ' המקדיש הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמים וכו'. אמר אחד מהן הרי היא שלי בכ"א הבעלים נותנין וכו' שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה. למדנו מהאי קרא דאין אדם אחר מוסיף חומש על הקדשו. וכן אין הבעלים מוסיפין חומש על עלויו של אחר דכתיב כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום, ולא כאשר יעריך אדם אחר על עצמו. אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים וחמשה הבעלים נותנין שלושים. ופריך בגמ' ולימרו בעלים אתא גברא בחרוקין בא אדם במקומנו שנותן הקרן כנגד הקרן וחומש שלנו שאמרנו בתחלה, כגון דאמור בעלים מתחילה בעשרים סלעים ופרוטה שצריך ליתן עשרים וחמש ופרוטה וחומשה, אך במתני' לא חש למיתני פרוטה, ולכך כשאמר אחר הרי שלי בכ"ה אכתי הבעלים אמרו יותר שאמרו פרוטה ולכך כופין אותו כיון שאמרו יותר ממה שאומר זה, אבל אם לא אמר מתחלה אלא עשרים וזה האחר נותן עשרים וחמש ה"נ דהוו בעלים מצי למימר יהיבנא לך גברא בחריקין. אמר אחר הרי היא שלי בעשרים וששה אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחת ודינר הבעלים קודמים. מפורש בגמרא כגון שהבעלים אמרו מעיקרא ליתן חשבון המגיע השתא לשלושים ואחד ודינר, כגון דאמור מעיקרא עשרים ואחד סלע שהם עשרים ושש ודינר עם חומשיהן וזה מוסיף השתא ה' סלעים נמצא בין הכל שלושים ואחד ודינר וכיון שאמר כך מתחלה הבעלים קודמין על כרחם שהרי עדיין אמירה שלהם יתירה על של אחר. ואם לאו. כלומר שלא אמרו הבעלים מתחלה אלא כ' סלעים שעם החומש שלהם הויין כ"ה סלעים ואחר אומר כ"ו אומרים לו הבעלים הגעתיך.
<h2>דף כח.</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, ולא כל אשר לו. מאדם, לרבות עבדו ושפחתו הכנענים, או אדם לרבות עבדו ושפחתו העברים ת"ל מאדם, ולא כל אדם. מבהמה, ולא כל בהמה. ומשדה אחוזתו, ולא כל שדה אחוזתו. יכול אם החרים אדם את כולם יהו מוחרמים, ת"ל אך. א"ר אלעזר בן עזריה ומה לגבוה שאין אדם רשאי להחרים את נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ג]. מכל אשר לו ולא כל אשר לו. בפרק המקדיש מצריך לכולהו, בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו שפחתו ושדה מקנתו ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה אף כל וכו'. ושדה דמחרים אע"ג שאינו יכול למוכרה לעולם שהרי חוזרת היא ביובל, מ"מ נפקעת היא ממנו על ידי הקדש, א"נ ע"י מתנה לר' מאיר דאמר בבכורות [נ"ב ע"ב] מתנה אינה חוזרת ביובל. ת"ל אך דברי רבי אליעזר. א"ר אלעזר בן עזריה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים וכו'. ופריך בפ' המקדיש היינו ת"ק, פירוש ר' אלעזר בן עזריה היינו ר"א בן שמוע. איכא בינייהו דר' אילא דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ומפרש כנגד שני עישורין הכתובים ביעקב. ר"א בן עזריה אית ליה ור"א בן שמוע לית ליה ויכול לבזבז יותר ובלבד שיניח לעצמו כל שהוא.
יכול הכהנים והלוים יהיו מחרימים, ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ח] אך דברי ר' יהודה. ר"ש אומר הכהנים אינן מחרימים שהחרמים שלהם, הלוים מחרימים שאין חרמים שלהם. רבי אומר נראים דברי ר' יהודה בקרקעות שנאמר כי אחוזת עולם היא להם, ודברי ר' שמעון במטלטלים שאין חרמים שלהם. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ו]. ר' שמעון אומר הכהנים אין מחרימין מפני שהחרמים שלהם, קסבר סתם חרמים לכהן הילכך כי מחרים לנכסיה מאי הוי הדר איהו וזכי בגוייהו. ואי אמרת יהו יוצאין מתחת ידו ומתחלקין לכל אחיו הכהנים כדאמרינן בשדה אחוזה של ישראל שגאלה אחד מן הכהנים וכדאמרינן נמי בכהן שהקדיש שדה חרמו ולא גאלה והגיע יובל שהכהנים נכנסין לתוכה, בלא דמים לדעת ר' שמעון, ובדמים לדעת ר' יהודה, שאינו יכול לומר הואיל ויוצא לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי, אלא כולן זוכין בה כאחד כדיליף לה בסוף ערכין [ל"ד ע"א] מקראי, והכא נמי לימא כי האי גוונא. הא לא דמי דהתם במקדיש איירינן והמקדיש לשמים זכה בה השם ונתנו לכהנים, אבל במחרים כיון דנכסי כהן נינהו ולאו קדשי שמים הוו דהא לא צריכי פדייה כלל משום הכי כי מחרים להו כהן לאלתר זכי איהו בגווייהו הילכך אין מחרימין. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול הכהנים והלוים יהו מחרימין וכו'. בפרק המקדיש מדקדק לר' יהודה בשלמא כהנים אין מחרימין שחרמין שלהם, פי' וזוכין בשלהם כמו בתרומות ומעשרות, אלא לוים בשלמא מקרקעי לא מחרימין דכתיב כי אחוזת עולם הוא להם אלא מטלטלי ליחרמי, וקאמר דאיתקש מטלטלי למקרקעי. ור"ש לא מקיש וכי קאמר דמחרימין לוים אמטלטלי אבל במקרקעי מודה ליה לר"י דאין מחרימין. והא דרבי מפרש לה התם נראין דברי ר"י לר"ש במקרקעי שאף ר' שמעון לא נחלק עליו אלא במטלטלי וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
[ויקרא כ"ה כ"ח] עד שנת היובל, שלא יכנס בה כלום. נמצאת אומר שדות וכספים משמיטים כאחד יובל מוציא בתחילתו והשביעית משמטת בסופה. [תורת כהנים בהר פ"ה ה"ז]. עד שנת היובל שלא יכנס ביובל כלום. כלומר עד שנת היובל ולא היובל בכלל לומר שהיובל מוציא בתחלתו, שאילו לא היה מוציא עד סופו הרי היה ממכרו ביד הקונה אותו כל שנת היובל, והתורה אמרה עד שנת היובל ולא עד בכלל. והא מילתא מוקים לה בערכין כר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא דאמר מראש השנה חייל יובל. נמצאת אומר שדות וכספים משמיטין ביובל שהיובל מוציא בתחלתו וכו'. פירוש אע"פ שאמרנו למעלה שהשביעית משמטת כספים והיובל משמט שדות, מ"מ שניהם נשמטים ביום אחד ובשעת אחת כי ערב היובל שהוא סוף שביעית בסוף שעה אחרונה סמוך לחשכה הכספים נשמטים בשביל השביעית והשדות נשמטים בשביל היובל שהרי אמרנו שלא יכנס ליובל כלום. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שלא יכנס בה ביובל כלום. דמשמע עד שנת היובל ולא היובל בכלל לומר שהיובל מוציא בתחלתו. ובערכין פר' המקדיש את שדהו מוקי לה כרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דאמר מר"ה חייל יובל. אלא שהיובל משמט מתחילתו וכו'. והתם בגמ' קאמר מפני שהיובל משמט מתחלתו וכו', והיינו נתינת טעם שאמר שדות וכספים משמטין ביובל, ולא שהיובל משמט כספים כדאמרינן, אלא משום שהשמיטה משמטת כספים בסופה ואז היובל מתחיל ונראה כאילו יובל משמט שניהם שדות לבעלים וכספים. ושמטה בסופה דכתיב מקץ.
ר' יהודה בן בתירה אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית, ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ח] כל חרם קודש קדשים הוא לה'. או יכול אע"פ שפירש לכהן, ת"ל הוא. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ה]. ר' יהודה בן בתירא אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית וכו'. ופליגי רבנן בפרק המקדיש התם על ר"י בן בתירא דדריש האי קרא דסתם חרמים לבדק הבית, וס"ל דסתם חרמים לכהנים.
<h2>דף כט.</h2>
ר' ישמעאל אומר מנין לא יקדיש אדם בכור ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ו] בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים ט"ו י"ט] כל זכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים שם] בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [ויקרא שם] אך. מה ראית להביא הקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר [שם] לא יקדיש אם שור אם שה. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל אך. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאן להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאן מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ח' הלכה ב'—ח']. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי. פירוש הקדש בדק הבית, וצריך לפדותו מיד הגזבר כדי טובת הנאה שבו. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו, כלומר כמה יתן ישראל אחד לבעל הבכור הזה בשביל שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן. והיינו טובת הנאה לבעלים דאמרינן בכל מקום שבא ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותן הבכורות שלך לבן בתי כהן ואותו טובת הנאה שיש לו עליו יכול הוא להתפיסו לבדק הבית. הקדש עילוי חל על הכל, מפ' בתמורה [ל"א ע"ב], אפילו בשפוי ונבייה שהמקדיש את החורש פי' היער שלו מועלין בכולו אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנבייה והוא מלשון תנובה וכן במס' עירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצירות, אבל גזברים שלקחו את העצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה והכי איתא במעילה [י"ג ע"ב, י"ד ע"א]. יכול לא יקדישם הקדש עילוי וכו'. פירוש בשאר קדשים נמי יכול להתפיסן לקדשי בדק הבית. ואם נדר הוא נותן את דמיו, ואם נדבה נותן את טובתה. כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב, פירוש שהרי שור זה אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו ואעפ"י כן יפדה אדם אותו ברצונו מידי הגזבר [ב]דמים מועטים כדי שיקריבנו עולה אע"פ שאינו חייב בו. ר' עקיבא אומר מנין לא יקדיש אדם את הבכור וכו'. פירוש ר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי במצוה להקדיש את הבכור בקדושתו, דר' עקיבא מפיק להאי קרא דר' ישמעאל דכתיב הזכר תקדיש לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו לשם, ור' ישמעאל מפיק להאי קרא דר' עקיבא דכתיב אך בכור למעוטי שאר ולדות בקדשים שאף בבטן אינו יכול להקדישם לקדושה אחרת משום דקא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים אבל בכור ודאי עד שלא יצא לאויר העולם חולין גמור הוא ויכול להקדישו לכל קדושה שירצה כדאמרן לעיל. והכי איתא בתמורה [כ"ה ע"א]. ומאי דנפקא להו לרבי ישמעאל ור' עקיבא על שאר קדשים שיכול להתפיסן לבדק הבית מאך לרבי עקיבא [ו]מבבקרך ובצאנך לר' ישמעאל, נפקא להו לרבנן מכל חרם קדש קדשים הוא לה' [ויקרא כ"ז כ"ח] כדאיתא לקמן [פי"ב ה"ו] ובערכין [כ"ח ע"ב]. ורבנן מפקי להנך קראי דר' ישמעאל ורבי עקיבא לכדפרישנ' לעיל למצוה (למקדיש) [להקדיש] את הבכור ולמעוטי שאר ולדות קדשים כדאמרן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שלא יקדיש אדם בכור, לקדושה אחרת. אבל מקדישה הקדש עילוי, לבדק הבית. והיינו טובת הנאה שיש להם בו, דאומדין כמה יתן לו ישראל כדי שיתן הבכור לבן בתו כהן ואותה טובת הנאה יתן לבדק הבית. כדתנן בפרק המקדיש את שדהו [ערכין כ"ח ע"ב] הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו כיצד וכו'. ובפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"א] תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי והתם מפרש לה. ת"ל זכר תקדיש. ריבה להקדש עילוי. ולהוציאו מהקדש מזבח, פירוש לשנותו מבכור לעולה. ובפרק המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] תנן רבי ישמעאל אומר כתוב אחד תקדיש וכו' אמור מעתה אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. מפני מה אני מביאו להקדיש עילוי שהוא חל על הכל. כדתנן בפרק בתרא דתמורה [ל"א ע"ב] הקדש בדק הבית חל על הכל, לאתויי מאי, אמר רבינא לאתויי שפויי ונבייה, וכדתנן במעילה [י"ג ע"ב] המקדיש את החורש מועלין בכולו, [שם י"ד ע"א] הגזברים שלקחו עצים, פי' למזבח, מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפויי ולא בנבייה, והיינו נסורת של חתוכת העצים, והעלין הנושרין מהם לשון תנובות שדי ובעירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצרות. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, משמע ליה לקדוש לשאר קדשים שמקדישין לבדק הבית. ובפרק המקדיש [ערכין כ"ח ע"ב] תנן מחרים אדם את דמיו [לפנינו הגירסא קדשיו] וכו', פירוש מחרימים ליתן דמיהם לבדק הבית אם נדר שאחריותו עליו נותן את דמיו ואם נדבה נותן את טובתה, כיצד שור זה של עולה ולאחר כן החרימו אומר כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"ג שאינו חייב, פירוש יתן לגזבר אותה טובת הנאה. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש וכו' ת"ל אך, מיעט שלא להקדישו כי ודאי יכול להקדישו הקדש עילוי, וקרא דהזכר תקדיש יסבור ר' עקיבא לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו כדאמרינן לרבנן בסוף פרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א]. ור' ישמעאל בקרא דר"ע דאך בכור יאמר שבא למעוטי ולדות קדשים שאינו יכול להקדישם לגבוה לקדושה אחרת כשהן בבטן אמם דסבר ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים ושאני בכור שהוא חולין בבטן אמו ולכך יכול להקדישו לכל קדושה שירצה. ובבקרך ובצאנך, שמא ידרוש ר' עקיבא לשותפות נכרי שפטורה מן הבכור כדאמרינן בפ' ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב].
<h2>דף כט:</h2>
מנין למוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, ת"ל [ויקרא כ"ה ט"ו] שנים תקנה מאת עמיתך. אחר היובל, סמוך ליובל. מופלג מן היובל מניין, ת"ל [שם פסוק ט"ז] לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו. שני תבואות, לא שנת שדפון ולא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המניין. נרה או הובירה עולה לו מן המניין. ר' אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות יכול יאמר לו הניחה לפני מליאה כדרך שהנחתיה לפניך מלאה, ת"ל כי מספר תבואות הוא מוכר לך פעמים שאתה אוכל ממנה שלשה תבואות לשתי שנים. [תורת כהנים בהר פרשה ג' ה"י]. אחר היובל סמוך ליובל מופלג מן היובל מנין. פירוש מנין שיוכל אדם לקנות שדהו מחבירו שהרי לא אמר הכתוב תקנה מאת עמיתך אלא אחר היובל שהוא סמוך לו ת"ל לפי רוב השנים וכו'. מקרא זה בא ללמדנו לפי דרכו שיכול אדם למכור שדהו סמוך ליובל או מופלג ממנו, אבל עיקרו לא בא אלא להזהיר את הקונה שיזהר במקחו שלא ירבה לו בדמיו אם הוא סמוך לפני היובל ובא להודיעו כי השדה תחזור לבעליו ביובל. מיהו אם ריבה לו בדמים או מיעט אין לו אונאה שהרי אמרנו אין אונאה לקרקעות. במספר שני תבואות ימכר לך לא שנת שדפון וכו'. פירוש שאינה עולה למנין שתי שנים שאמרנו שאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים של תבואות. פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים. פירוש בחרפי ואפלי אם מכרה לו בר"ח סיון והיו תבואות אפלות ולא נקצרו באותו זמן ובסוף שנה שניה לפני סיון היו חרפי והיו ראויים ליקצר קוצרה ומחזירה לו על ידי גאולת דמים דהא כתיב תבואות הוא מוכר לך רבה אצלו תבואות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין למוכר שדהו בשנת היובל שאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים. אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול דאפילו איסורא נמי איכא ואפילו אם לוקח רוצה יש לו איסורא, כך מפורש בערכין בפרק המוכר שדהו. אחר היובל סמוך ליובל מופלג מן היובל מנין. שהרי כתיב אחר היובל תקנה ומשמע לא מופלג, ולכך צריך לשאול במופלג מן היובל מנין שיכול לקנות. ת"ל לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים. ושמעינן מינה אחר היובל ומופלג, ומייתי לה בערכין. ולפי הענין מזהיר קרא ללוקח שלא ירבה מקנת כספו לפי מעט השנים שקודם היובל, שהרי סופו להחזירה ביובל ועצה טובה קמ"ל ולא בשביל אונאת הקרקע שהרי אין לה אונאה כל כך. ולא שנת שדפון עולה לה למנין שתי שנים שצריכה להיות לפני הלוקח, ובפ' המקבל [ב"מ ק"ו ע"א] מייתי לה. פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות בשני שנים דהיינו בחריפי ואפלי, כגון שקנאה בחודש סיון והיו תבואות אפילות ועדיין לא נקצרו וקצרן הלוקח ושוב עשאה תבואה אחרת לסוף שנה ראשונה ותבואה שלישית לסוף שנה שנייה והיו תבואות חריפות קודם חודש סיון וקצרן נמצא אוכל לוקח בשתי שנים שלוש תבואות.
<h2>דף ל.</h2>
[ויקרא כ"ה כ"ז] וחשב את שני ממכרו, שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים. מנין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה, ת"ל וחשב. והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו, מנין אתה אומר מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים מנין שאין מחשב אלא עם הראשון, ת"ל לאשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשב אלא עם האחרון, ת"ל לאיש, לאיש אשר בתוכה עד כאן דברי רבי. רבי דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו ממנה מנה והשביחה והרי היא יפה ממאתים מאתים, מנין שאינו מחשב אלא ממנה מנה, ת"ל העודף מה שנשתייר בקרקע. ושב לאחוזתו, בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר. [תורת כהנים בהר פ"ה הלכה ג'—ד']. וחשב את שני ממכרו שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים, ומנין אם רצה לעשות עמו חדשים שנה יעשה ת"ל וחשב מכל מקום. פירוש בא הכתוב לומר שיד המוכר על העליונה, שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל ואכלה שתי שנים ומחצה ובא הגואל לפדותה אינו נותן לו אלא דמי שתי שנים שנשארו שלימות עד היובל, אבל אותם ששה חדשים יתרים לא יחשב ולא יתן לו יותר בשבילם. ואם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה הרשות בידו לחשוב ולצרף, כגון אם מכרה לו בחצי השנה בפרוס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות חצי הראשונה וחצי אחרונה ואמצעית שלימה יחשב המוכר החדשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה והרי אכלה שתי שנים ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו, ואילו לא חשבנו לו החדשים המפוזרים לשנה לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים. והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו מנין אתה אומר מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים וכו' ת"ל אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים וכו' ת"ל לאיש לאיש שבתוכה דברי ר'. ר' דוסתאי בר' יהודה אומר מכרה לו ממנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאינו מחשב אלא ממנה ת"ל והשיב את העודף, העודף שבידו, כלומר מה שנשתייר בידו מן הדמים שלקח ממנו, אבל לא מה שנשתייר בדמי הקרקע שאם מכרה לו חמש שנים קודם יובל במאה דינרין הרי כ' דינרין לשנה וכיון שלקחה זה השביחה ועמדה על מאתים הרי ארבעים דינרין לשנה אכלה ג' שנים ובא המוכר לפדותה אם היינו מחשבין בקרקע כמה שהוא שוה עכשיו היה נותן לו שמונים דינרין לשתי שנים שנשארו עד היובל, אבל אינו מחשב אלא לפי הדמים שנשארו בידו שהם ארבעים דינרין לשתי שנים לפי החשבון שבידו ואם הכסיפה ביד הקונה מחשב עמו לפי מה שהיא שוה עכשיו דהיינו העודף שנשתייר בקרקע כלומר מה ששוה הקרקע עכשיו. בין לר' בין לר' דוסתאי לא משמע קראי לקולא למוכר אלא האי דקא דרשינן להו לקולא למוכר משום דילפינן גאולה גאולה מעבד עברי דהתם בהדיא כתיב דלקולא אזלינן לגבי עבד כדכתיב אם עוד רבות בשנים וכו' ואם מעט נשאר וכו' כדאיתא בערכין ובקידושין [כ' ע"ב]. ובערכין פריך מאי איכא בין ר' לר' דוסתאי, דתרויהו בהשביחה והכסיפה לקולא למוכר אזלי ומה לי באדם אחד ומה לי בשני בני אדם. ומתריץ איכא בינייהו דאייקר וזל ואוקר, פירוש שמכרה לראשון במאתים דהיינו אייקר והכסיפה ומכרה ראשון לשני במנה והשביחה ביד השני ועמדה על מאתים, לר' דקא מפליג בגברי הרי האיש שבתוכה קנה אותה במנה ואע"ג דהשביחה בידו הרי הוא כלוקח ראשון שאילו מכרה לראשון במנה והשביחה בידו למאתים לא היה מחשב אלא בדמים שמכרה לו דרחמנא אזיל גבי מוכר הם הכי חזינן ללוקח שני כאילו לקחה מיד הבעלים ועמו הוא מחשב משער הזול שלקחה ולא משעת היוקר שהיא עכשיו, אבל לר' דוסתאי דלא דריש לאיש ולא מפליג בגברי אלא בעודף שבידו או בעודף שבקרקע הכא ליכא לאפלוגי מידי דעודף שבידו ועודף שבקרקע שוין נינהו הילכך מחשב בהדיה ממאתים. ושב לאחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר. פירוש ולא בשני מוכרים שיחזור למוכר האמצעי אלא למוכר ראשון יחזור שהוא בעל אחוזה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים. כגון שאם מכרה חמש שנים לפני היובל בחמש סלעים ואכלה שתי שנים ומחצה לא יוכל לומר לו לנכות שני סלעים וחצי, אלא מנכה לו שנים סלעים כנגד שתי שנים שלימות ולא יותר דאין לו לחשב חדשים שלא אכל ולשלם. ומנין שאם רצה לעשות עמו חדשים שנה יעשה. כגון אם מרויח המוכר, שמכרה לו בפסח ואכלוה עד ר"ה ושוב אכל שנה וחצי שנה, הרי אם רצה לפדותה הרשות בידו של מוכר שהרי כבר שהתה בפני הלוקח שתי שנים אע"ג שאינן שלימות אלא בצירוף שני חצאי שנה. א"נ כגון שמכרה שנה וחצי לפני היובל דמשלים לו חצי שנה לאחר היובל, הרי כאן שתי שנים ופודה אותה, כדתניא בפרק המוכר שדהו [כ"ט ע"ב] אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו לשנה האחרת לאחר היובל. מכרה לראשון במנה ומכרה הראשון לשני במאתים וכו' ואכלה חצי השנים שעד היובל נותן חצי מנה ולא מנה לפי מה שקנאה זה האחרון. מכרה לראשון במאתים וכו' תלמוד לומר לאיש שבתוכה דברי רבי. רבי דוסתאי בן יהודה אומר מכרה במנה והשביחה והעמידה על מאתים מנין שאינו מחשב אלא ממנה ת"ל והשיב את העודף שבידו, כלומר מה שנשתייר מן הדמים ולא לפי שווי הקרקע, כמו שפי' למעלה במכרה לשני במאתים, וכן הכסיפה ביד לוקח אזלינן לקולא אצל מוכר לגאול. ובערכין קא בעי מאי בינייהו כיון דתרווייהו לקולא אצל מוכר מה לי על ידי מכירה ומאי לי על ידי שבח וכיסוף, וקאמר איכא בינייהו דאייקר וזל ואייקר, שמכרה במאתים והוזלה ומכרה זה לשני במנה והשביחה בידו למאתים, לרבי דדריש לאיש אשר בתוכה הוי כמו שלקחה מבעלים במנה אע"ג דהשביחה בידו לא יחשב אלא במנה, אבל לדברי רבי דוסתאי דלא דריש לאיש ולא מחלק בגברי אלא אזיל בתר עודף שבידו וא"כ הכא נמי עודף איכא בין עודף בקרקע בין עודף במה שנשאר המעות בידו ולכך מחשב במאתים. בבעל אחוזה דברתי, שגואל בכל ענין שאמרנו. ולא במוכר למוכר, ולא בלוקח ראשון שמוכר לשני, שאותו לוקח אינו יכול לגאול יותר, וכן אינה חוזרת לו אלא לבעלים הראשונים.
מנין אתה אומר נמכר לו ממנה מנה והשביח והרי הוא יפה ממאתים מאתים כסף, מנין שאין מחשב אלא ממנה מנה, ת"ל [ויקרא כ"ה נ"א] מכסף מקנתו ישיב. נמכר לו ממאתים מאתים כסף ואינו יפה אלא ממנה מנה, מנין שאינו מחשב אלא ממנה מנה, ת"ל כפי שניו ישיב את גאולתו. [תורת כהנים בהר פ"ח ה"ה]. נמכר לו במנה והשביח, והיינו ואם עוד רבות בשנים שהשביח ונתרבה כספו. מנין שאין מחשב לו אלא מנה, כשעת קנין. ת"ל מכסף מקנתו. וסיפיה דקרא ואם מעט נשאר בשנים, שנמכר במאתים והכסיף ונתמעט כספו, ומנין שיחשב לו כפי מה שהוא עכשיו, ת"ל כפי שניו ישיב, סיפיה דקרא הוא. כך מפרש בפ"א דקדושין [כ' ע"א] ובפ' המוכר את שדהו.
<h2>דף לא.</h2>
[ויקרא כ"ה כ"ט] והיתה גאולתו, מיד. עד תום שנת ממכרו, לא שנה למנין עולם. ימים תהיה גאולתו רבי אומר אומר אני ימים אין פחות משני ימים. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ב]. ימים תהיה גאולתו רבי אומר אומר אני אין ימים פחות משנים. פי' משני ימים, כלומר עוד שני ימים יש לו רשות לגאול על שנתו. ואני מצאתי פירוש אחר נכון שאין יכול לגאלו ביום שמכרו לו עד שיעמוד שני ימים ביד הלוקח. והכי מוכח בפ' בתרא דערכין דקתני התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש ואמרינן בגמ' מתני' דלא כר', משמע דאליבא דר' אין גואל מיד. [פירוש הראב"ד מכת"י]. והיתה גאולתו. מיד, באותו יום יכול לגאול אותו, ופליג על רבי דבעי שיהא ביד הלוקח שני ימים. ולא שנה למנין עולם. שלא תשלום שנה קודם ר"ה, ומוי"ו דממכרו קא דריש. ומפרש בגמ' דלדידיה הא דכתיב ימים תהיה גאולתו לומר לך שצריך מעת לעת. ר' אומר ימים אין פחות משני ימים. כדפרישית. ויש מפרש לר' עוד שני ימים על שנתו יכול לגאול. ואינו נראה דאכתי רבי לא הזכיר שום דבר משנה שהיה לנו לומר שמוסיף עוד שני ימים עליה. ואין לומר דקאי אתנא קמא, שהרי לקמן מיירי רבי בשנה כמה הויא.
<h2>דף לא:</h2>
[ויקרא כ"ה ל'] ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, מה ת"ל, מנין אתה אומר מכרה לראשון ועמד ראשון ומכרה לשני ואיני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני, כשהוא אומר עד מלאת לו שנה הוי שנה לראשון ולא שנה לאחרון. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ג]. הוי שנה לראשון ולא שנה לאחרון. דכתיב עד מלאת לו, שאם מלאה שנה משעת מכירתו של מוכר עד עכשיו כבר הלכה לה מן המוכר הראשון. ופליגי בערכין למי הבית חלוט ללוקח ראשון או ללוקח שני, דר' אלעזר אומר ללוקח ראשון והוא פודה אותו כל שנתו עד מלאת לו שנה למכירתו של לוקח, ור' יוחנן אמר ללוקח שני הוא נחלט מאי טעמא דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא שנה לאחרון. דעד מלאת לו אלוקח ראשון קאמר, ובערכין קאמר רבי אל(י)עזר הבית חלוט ללוקח ראשון ופודהו מלוקח שני בתוך שנת ממכרו שלו, א"נ לאחר שנת ממכרו תחזור לראשון. ור' יוחנן אמר חלוט ללוקח שני דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו.
[ויקרא כ"ה ל'] לצמיתות, לחולטנית. ד"א לצמיתות לרבות את הנותן מתנה. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ח]. לצמיתות. לרבות את המתנה מדלא כתיב לצמיתת וכתיב לצמיתות.
[ויקרא כ"ה ל'] לקונה אותו, יכול לו לבדו ת"ל לדורותיו, אי לדורותיו יכול לדורותיו ולא לו ת"ל לקונה אותו. הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל, יצא הקדש שאין לו דורות. [תורת כהנים בהר פרשה ד' הלכה ט'—י']. לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל יצא הקדש שאין לו דורות. פירוש להדיוט בית נחלט שאינו יכול לגאלו מידו אחר שנה אבל מיד הקדש יכול לפדותו אפילו אחר כמה שנים כל זמן שלא נגאל מן ההקדש. אבל אם בא אחר וגאלו מן ההקדש נותנין לו שנה להדיוט כאילו קנאו מן הבעלים, ואם לא גאלוהו בעלים בתוך שנה הבית חלוט לפודה מן ההקדש. והכי איתא בערכין ומפיק טעמ' מדכתיב לקונה אותו משמע אפילו מיד הקדש. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ת"ל לדורותיו. ליורשיו משום דכתיב לקונה צריך רבוי ליורשים נמי. ואיכא למיפרך לא ליכתוב לא קונה ולא לדורותיו. יצא הקדש שאין לו דורות. אין שייך דורות גבי הקדש, ואם הקדישו אינו חלוט להקדש ויכול לפדותו לאחר כמה שנים. ובערכין קאמר אם בא קרובו וגואלו מן ההקדש מונה לו שנה, ואם לא גאלוהו בעלים הראשונים בתוך שנה הוחלט לזה הגואל, ודומה כמו שמכרוה לו מדכתיב לקונה אותו משמע אפילו קונה מיד הקדש.
בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש שתהא חלוטה לו, התקין הילל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלישכה והיה שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה הלז יבוא ויטול מעותיו. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ח]. התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו בלשכה. ולא הוצרך לתקן אלא שלא בפניו, אבל בפניו נתינה בעל כרחו הוי נתינה.
<h2>דף לב.</h2>
[ויקרא כ"ה ל'] וקם הבית, אין לי אלא הבית, מנין בתי בדים בורות ושיחים ומערות ומרחצאות והשובכות והמגדלות ת"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה את השדות, ת"ל בית מה בית מיוחד בית דירה יצאו שדות שאינן בית דירה דברי רבי יהודה. ר' מאיר אומר וקם הבית, אין לי אלא בית מנין לרבות בתי בדים ובורות שיחין ומערות ומרחצאות והשובכות והמגדלות והשדות, ת"ל אשר בעיר. [תורת כהנים בהר פרשה ד' הלכה ה'—ו']. וקם הבית אין לי אלא בית בתי בדים וכו' ת"ל אשר בעיר, יכול אף השדות ת"ל בית דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אין לי אלא בית מנין בתי בדים והמגדלות והשדות ת"ל אשר בעיר. וקא פריך בערכין לר' מאיר בית למעוטי מאי, ומתרץ חולסית ומצולה איכא בינייהו. פירוש הנך שדות דפליגי בהו ר' מאיר ור' יהודה לאו שדה זרע נינהו דהנהו דברי הכל לאו כבית נינהו ובית למעוטי הנהו שדות אלא בשדה חולסית ומצולה פליגי. פירוש שדה שחופרין בה ומוציאין ממנה חול, ושדה שיש בה מצולות מים ודגים גדלין בהם דר' מאיר מדמי להו לבתים מפני שיש בהן חפירות עמוקות ור' יהודה מדמי להו לשאר שדות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומנין בתי בדים ובתי מרחצאות. צריך לרבויינהו, משום דכתיב בית מושב, ובפ"א דיומא גבי מזוזה ממעט להו משום דכתיב ביתך המיוחד לך. רבי מאיר אומר אין לי אלא בית וכו'. ובגמרא קאמר איכא בינייהו חולסית מקום שמוציאין חול, וכן מצולה חפירות מלאות מים ובהם דגים, רבי מאיר מדמי להו לבתים שהם עמוקים כמו דירה ור' יהודה מדמי להו לשאר שדות.
[ויקרא כ"ה כ"ט] ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, יכול אפילו הקיפוה חומה מיכן ולהבא ת"ל בית מושב עיר חומה, המוקפת חומה מימות יהושע בן נון ולא שהקיפוה מכאן ולהבא. ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורי וחקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה הרי בגליל וגדוד הרי בעבר הירדן וחריד ואונו וירושלים הרי ביהודה. אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי לא מנו אלא אלו שקידשום כשעלו בני הגולה אבל הראשונות בטלו כיון שבטלה הארץ. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"א]. כגון קצארה הישנה של ציפורי וחקרא של גוש חלב וכו'. כלומר אלו היו ערי חומה מוקפות מימות יהושע בן נון. וגמלא בגליל וגדוד בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלם ביהודה. מפרש בערכין גמלא שבגליל לאפוקי [שאר] ארצות, גדוד בעבר הירדן לאפוקי דשאר ארצות דהנהו דשאר ארצות לא היו מוקפות חומה מימות יהושע. אבל חדיד ואונו שהיו בארץ בנימין ולא הוזכרו מהיכן הם, לפי שלא היו כמותן בשמותם בשאר ארצות. וירושלם ביהודה היינו טעמא דאצטריך ליה לפרושי משום דתרתי ירושלם הוו והכי איתא בערכין. אי נמי משום דחזי' בעזרא כי ירושלם עולי גולה בנאוה והקיפו חומתה, לפיכך הוצרכו לומר ירושלם ביהודה מוקפת חומה מימות יהושע היתה. וא"ת והלא עולי גולה בנאוה והקיפוה, לא הקיפוה לגמרי אלא פרוצה היתה והשלימוה וחזקו את החומה הישנה והגביהוה, והיינו דכתיב בעזרא בנו וחזקו והגביהו כי אותן שבנו מצאוה פרוצה לגמרי עד הקרקע ואותן שחזקו לא מצאו פרוצה לגמרי אלא חומה נופלת וחזקוה והגביהוה. ונ"ל כי כל היסודות היו קיימות שלא מצינו בה יסדו. אמר ר' ישמעאל למה מנאום את אלו אלא שקדשום כשעלו מן הגולה, מפרש בערכין מצאום וקדשום, פי' מצאום בחומתם וקדשום מיד, אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ, כלומר ערים מוקפות חומה הרבה היו בארץ אלא שבטלה קדושתן משבטלה הארץ, פי' משחרבה. וגם אלו שמצאו בנויות היו צריכות לקדש כמו שאמרנו, ולא מנאום אלא מפני שמצאום בנויות בחומתן, קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כגון קצרה הישנה של צפורי והקלו [בספרים שלנו וחקרה] של גוש חלב וגמלא בגליל וגדוד בעבר הירדן וחריד ואונו וירושלים שביהודה. כל העיירות שמזכירם על שם עיירות אחרות הנזכרות מפני שהיו אחרים כשמם במקום אחר שלא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וצריך ליתן סימן באלו, אבל חריד ואונו לא הזכיר מאיזה מקום היו לפי שלא היו עיירות אחרות נקראות כשמם אבל הם היו בארץ בנימין. וירושלים שביהודה לאפוקי ירושלים שביהודה ובנימין שהיה בית המקדש בתוכה שאין הבית חלוט בה, דמני לה בכלל (ז') דברים שנאמרו בירושלים, וה"ק התם [ערכין ל"ב ע"ב] תרי ירושלים הוו. וא"ת שאלו עיירות מונה משעלו בני הגולה, והשתא תיפוק ליה מירושלים דבית המקדש שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון שהרי מוכח בעזרא שעולי הגולה הקיפו חומתה, ומה צריך משום י' דברים שאין הבית חלוט בה. וי"ל פרצות היו שם וסתמום והגביהו החומה הראשונה, והיינו דכתיב שם בנו חזקו והגביהו. א"ר ישמעאל לא מנו את אלו אלא שקדשום כשעלו מן הגולה. ובערכין בפ' בתרא מצאו אלו וקדשום, מצאום בחומתם אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ פי' משנחרבה, ואלו נמי שמצאו הוצרכו לקדש דקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, אבל למ"ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא אפי' אותן שלא מצאום בנויות קדושות היו. והיינו דאמר רבי אלעזר ב"ר יוסי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן.
[ויקרא כ"ה ל'] אשר לו חומה, פרט לבית הבנוי בחומה דברי רבי יהודה. ר"ש אומר כותל החיצון היא חומתן. רבי אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו לפנים מיכן. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ז]. אשר לא חומה. אע"פ שאין לו עכשיו אם היה לו וכו'. פירוש לא כתיב וקרי לו קסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. פרט לבית הבנוי בחומת העיר. כותל החיצון היא חומתו וחשוב בית. ופליגי בדרשא דהאי קרא דכתיב כי ביתה בקיר החומה, כדאמרינן בגמרא. אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו דכתיב ל"א באל"ף וסבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
<h2>דף לב:</h2>
[ויקרא כ"ה י'] יושביה, בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג ת"ל יושביה. לכל יושביה, נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות. [תורת כהנים בהר פ"ב ה"ג]. יושביה ולא בזמן שגלו מתוכה. שאם התחילו ביובל וגלו באמצע יובל אין משלימין אותו. היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימין יכול יהא היובל נוהג, ת"ל יושביה כלומר בזמן שהן מיושבין עליה. וקשיא לי הא נפקא לן לעיל [פרשה א' ה"ב] משדך וכרמך שאין מונין שביעית עד שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו וכרמו, ואם שביעית אין כאן יובל אין כאן. ואיכא למימר דלר' יהודה אצטריך דאע"ג דאמר ר' יהודה לעיל [פרשה ב' ה"ב] עשה יובל אע"פ שאין שביעית סד"א אם היו מעורבבין שבט יהודה ובנימין עד חצי היובל ובסוף היובל נתיישבו יעשו היובל אע"פ שלא מנו שבע שמיטין, לכך אמר יושביה כלומר שאין עושין שנת היובל אלא א"כ היו מיושבין כל שני היובל, וכי אמר ר' יהודה לעיל עשה יובל אע"פ שאין שביעית כגון שגלו מקצתן וחזרו שהרי שביעית לא בטלה מן הארץ כדפרשית לעיל. ויש מפרשים להך מלתא דהכא דהכי אתא למעוטי דאפילו היו מיושבין בשבע שמיטין ובשנת היובל נתערבבו שאין עושין אותה שנת יובל. ולא נהירא. לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו וכו'. כלומר אע"פ שלא היו יושבי הארץ המיוחדת מעכבין את היובלות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. היו עליה אבל היו מעורבבים וכו'. שהלכו שבט יהודה וישבו בארץ בנימין. וא"ת ולישמעינן שישנם שם ומעורבבין שאין היובל נוהג וכ"ש היכא שגלו. וי"ל אם אינן מעורבבין וגלו רובן אפילו מקצתן על מקומן היובל נוהג, אבל אם מקצתן על מקומן ורובן מעורבבין אע"ג שלא גלו אין היובל נוהג דמקצת על מקומן לא חשיבי. וא"ת במעורבבין נמי כבר נפיק לו לעיל משדך וכרמך שאין מונין שביעית עד שיהא כל אחד מכיר כרמו ושדהו וכיון שאין כאן שביעית אין כאן יובל. וי"ל הכא אע"ג שכל אחד ואחד מכיר כרמו ושדהו כיון שמעורבבין אין היובל נוהג. וכן לר' אין השמטה נוהגת. נמצאת אומר כיון שגלו. אומר האמת שגלו ודאי, אבל אינו אומר כיון שנתערבו שהרי לא חזינן דנתערבו.
<h2>דף לג.</h2>
[ויקרא כ"ה ל"א] אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב, הרי הן כשדה הארץ מה שדה הארץ ביובל יצא ובגרעון כסף אף זה כן. אי מה שדה הארץ אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, יכול אף זה כן ת"ל גאולה תהיה לו מיד. אחר שנתת לו בכח יפה שבבתי ערי חומה ובכח יפה שבשדות יכול לא יצא ביובל ת"ל וביובל יצא. [תורת כהנים בהר פ"ו הלכה ב'—ג']. אחר שנתת לו כח יפה שבבתי ערי חומה. שגואל מיד. ובכח יפה שבשדות. שיצא ביובל ובגרעון כסף. יכול לא יצא ביובל. מילתא אחריתא היא שהרי ודאי אמרינן דיוצא ביובל, אלא כדאמרינן בפרק אחרון דערכין, ופריך התם מאי קאמר, א"ר הונא לא נצרכה אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנייה, למאי מדמית ליה אי לבתי ערי חומה איחלט ליה ללוקח ואי לשדה אחוזה לכהנים נפיקי, להכי איצטריך וביובל יצא. ולרבי אושעיא דלית ליה האי סברא דורשו בענין אחר, דקאמר וביובל יצא למה לי א"ר פפא לא נצרכא אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, למאי מדמית ליה אי לבתי ערי חומה איחלט ליה ללוקח ואי לשדה אחוזה השלמה בעי, להכי איצטריך וביובל יצא דסלקא ליה שנת יובל לשתי שנים. מיהו נראה שנותן פדיון של אותה שנת יובל, אך קשה היכן מצינו יוצאה ביובל בדמים. לכך נראה שיוצאה בלא דמים, והוי נמי דומיא דמילתא דרב הונא שיוצאה מיד אותו שגאלה מיד הגיזבר ויוצא חנם ביובל קאמר. ור' אושעיא פליג ואמר דמהקדש לא נפקא ביובל בחנם וה"ה ממי שגאלה מיד הקדש, אבל הכא שאין כאן יד הקדש מודה אפילו רבי אושעיא דנפקא בחנם מיד חבירו ביובל. ורב הונא דלעיל מודה נמי בדר' אושעיא. ומ"מ כיון דאשמועינן דאית ליה כח יפה יתירא מה שאין כן לא בבתי ערי חומה ולא בשדות נשמע מינה נמי מה דינן בשנה שנייה בלא יובל שיכול לגאלה אע"ג שאין יפוי כח כיוצא בו לא בבתי ערי חומה ולא בשדות דבבתי ערי חומה הבית נחלט לאחר שנה ובשדה אין גואלה בפחות משתי שנים, אבל בבתי החצרים גואלה אפילו בשנה השנייה. [א"ה. עי' לקמן ל"ג ע"ב מדברי פירוש הראב"ד על תו"כ הלכה ד'—ו'].
<h2>דף לג:</h2>
[ויקרא כ"ה ל"ג] מן הלוים, ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר. ויצאת ממכר, יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים, ת"ל בית ועיר ואחוזה, וא"כ מה ת"ל ממכר, ממכרו יוצא ביובל ואין הקדשו יצא ביובל אלא בפדיון. כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם, מה ת"ל, מנין אתה אומר ישראל שירש את אבי אמו לוי יכול יגאל כסדר הזה, ת"ל ואשר יגאל מן הלוים. אי אשר יגאל מן הלוים, יכול לוי שירש את אבי אמו ישראל יגאל כסדר הזה, ת"ל כי בתי ערי הלוים, עד שיהא לוי ובערי הלוים דברי ר'. וחכ"א אין דברים אמורים אלא בערי הלוים. כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך בני ישראל, להגיד מה גרם. [תורת כהנים בהר פ"ו הלכה ז'—ח']. מן הלוים ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר. פירוש דהוה ליה למכתב ואשר יגאל הלוי אי נמי ואשר יגאלו הלוים. ויצא ממכר בית וכו' ת"ל בית עיר ואחוזה, כלומר חד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות וחד למעוטי מטלטלין. הנה זה המקרא לפי המדרש הזה נחלק לשנים, כי ואשר יגאל מן הלוים חוזר על המדרש האמור למעלה גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים, ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מילתא אחריתי קאמר כדמפרש ואזיל. ומצינו כיוצא בו באגדה דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וקא קרי ליה להאי סדור שנחלק. וחכמים אומרים אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים. ומפרש בערכין אבל עד שיהא לוי לא אמרי', כלומר דישראל שיורש את אבי אמו לוי הרי הוא גואל כסדר הזה, שכיון שהוא יורשו עומד במקומו לכל דבר. ונראה דלדעת רבנן אף בן לוי נתין ובן לוי ממזר גואל כסדר הזה, דהאי ואשר יגאל מן הלוים אפילו מקצת לוים משמע להו שהרי אפילו בן בתו ישראל דלאו לוי הוא כלל קא מרבו הואיל ובא משורש לוי כ"ש בן לוי נתין או ממזר דלוי פסול הוא. היא אחוזתם להגיד מה גרם. כלומר לכך הרבה להם גאולות שרצה המקום שיהיו עריהם אחוזתם לעולם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מן הלוים ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין, שנולד מן הנתינה ונפסל, ודריש ממן ולא כתיב ואשר יגאלו הלוים. ת"ל בית ועיר ואחוזה. תלתא מיעוטי למעוטי עבדים וקרקעות ומטלטלין. ועד כאן דבר הכתוב על סדר העליון גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים ולא בדיני ישראל, ומכאן ואילך ענין אחר ויצא ממכר בית ממכרו יוצא ביובל ולא הקדשו וכו'. ובמדות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי [סימן י"א] קרי לזה סדור שנחלק.
מנין שאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש, ת"ל [ויקרא כ"ה ל"ד] ושדה מגרש עריהם. אר"א בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. לא ימכר, לא ימכר מכר גזבר. או לא ימכר מכר עולם, ת"ל כי אחוזת עולם הוא להם, הא מה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר. כי אחוזת עולם הוא להם להגיד מה גרם. [תורת כהנים בהר פ"ו ה"ט]. מנין שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא מגרש עיר ולא עיר מגרש. א"ר אלעזר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ומפרש בערכין מאי לא ימכר, אילימא לא ימכר [כלל] והא כתיב גאולת עולם תהיה ללוים פי' גבי עיר ובית מכלל דמזדבני, והכא קאמרי' דלא שדה ולא מגרש ולא עיר לא ימכר. אלא מאי לא ימכר לא ישתנה כמו התמכר לעשות הרע, הרי שהזהיר עליהם הכתוב שלא ישנו לא משדה למגרש ולא ממגרש לשדה ולא מעיר לשניהם ולא משניהם לעיר. לא ימכר מכר גזבר או לא ימכר מכר עולם ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים. ס"א כי אחוזת עולם היא להם הא מה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר. פירוש לא ימכר מכר גזבר שאם הקדיש בן לוי שדהו או מגרשו או עירו ולא גאלו אין רשאי הגזבר למכרו לאחר כדי שיצא לכהנים ביובל אלא לעולם תחזור ללוי כמו שאמרנו למעלה בבית ועיר שחוזרין אצלו ביובל בלא דמים כך דיניהם בשדה ומגרש. ויש מפרשים לא ימכר מכר גזבר שאינו רשאי הגזבר למכרו לאחר כלל אלא שתעמוד לפני ההקדש עד שיגאלנה הלוי וזה יפוי כח הוא ללוי מפני שאין אחר רשאי לירד לתוך שדהו ומתזלזל בדמיו. ולזה הפירוש יבוא דבר המקרא מתוקן שאמרנו למעלה גאולת עולם תהיה ללוים ודרשנו אותו אף למקדיש, כי לעולם הוא גואל אף לאחר יובל ומ"מ אינה חוזרת לו אלא על ידי פדיון. או לא ימכר מכר עולם, פירוש שהשדה והמגרש יוצאים ביובל א"נ שיש להם פדיון בדמים, הרי כבר נאמר כי אחוזת עולם הוא להם, וכיון שהבטיחם המקום שיהא אחוזתם לעולם למדנו שהן חוזרין ביובל וגם יש להן פדיון ואינן נחלטין ללוקח. הא למה נאמר לא ימכר מכר גזבר. ואי קשיא לך הא אפיקנה לדרשא דלעיל לא ימכר לא ישתנה. א"כ הוה ליה למימר לא ימכור או לא ימכרנו, מאי לא ימכר משמע אפילו על ידי אחר ומאי ניהו גזבר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומנין שאין עושין שדה מגרש. שדה שרחוק מן העיר לא יעשהו מגרש מקום פנוי, שאין לו להיות אלא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב והוא מקום פנוי לנוי העיר. א"ר אליעזר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. פירוש ולא ילפינן מלוים לישראל אלא היכא שיש נוי בדבר, בערי ישראל לא חיישינן לשדות ואחר הנוי אזלינן בתר יישוב הארץ ולא חיישינן גם לנוי. ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ומפרש בגמרא ת"ל וכו' לא ימכר, מאי לא ימכר אילימא לא ימכר כלל והא כתיב גאולת עולם תהיה ללוים, אלא מאי לא ימכר לא ישתנה כמו [מלכים א' כ"א] התמכר לעשות הרע. לא ימכר מכר גיזבר, או לא ימכר מכר עולם, ת"ל כי אחוזת [עולם] היא להם. הא מה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר, שאם הקדישה בן לוי לא ימכרנה הגזבר לאחר לומר שאם לא גאלה לוי עד היובל תצא לכהנים ביובל, אלא לעולם מצי לגאלה בן לוי. א"נ נהי דהמקדיש חוזרת לו בדמים שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדאמרינן [ערכין ל"ג ע"א] גבי בתי חצרים, אבל אם מכרה הגיזבר לאחר יוצאה ממנו ביובל בחנם. וזה הדין בשדה ומגרש ועיר. ויש מפרשים לא ימכרנה גזבר כלל לאחר, אלא תעמוד ביד הקדש עד שיפדנה בין לפני יובל בין לאחר יובל. והיינו יפוי כח ללוי שלא תזלזל אחוזתו במכירתו מזה לזה. או לא ימכר מכר עולם, לענין שתחזור ביובל או שיכול לפדותה בדמים, אבל לא מיירי בהקדש ובמכירת גזבר. תלמוד לומר כי אחוזת עולם וגו', כלומר דדבר זה מהתם נפקא. הא מה אני מקיים לא ימכר וכו'. ואם תאמר והא אפיקתיה לא ימכר ללא ישתנה. ויש לומר א"כ לימא לא ימכרו מאי ימכר, משמע נמי הא דלא ימכר על ידי גזבר.
[ויקרא כ"ה ל"ב] גאולת עולם תהיה ללוים, מה ת"ל, לפי שנאמר שנים תקנה מאת עמיתך יכול אף בלוים כן, ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים. מתוך שנאמר ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, יכול אף בלוים כן, ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים. מתוך שנאמר ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, יכול אף בלוים כן, ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים. [שם פסוק ל"ג] ואשר יגאל מן הלוים, מה ת"ל, שיכול לוי מישראל יגאל כסדר הזה שהרי הורע כח ישראל בשלו אבל מלוי לא יגאל, ת"ל ואשר יגאל מן הלוים, אף לוי מלוי גואל. [תורת כהנים בהר פ"ו הלכה ד'—ו']. לפי שנאמר שנים תקנה יכול אף בלוים כן וכו'. פירוש בשדה אחוזה אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים דכתיב שנים תקנה. אף לוי מלוי גואל. פירוש גואל לעולם, בשדה אחוזה גואל מיד וגואל לעולם, וכן בבתי ערי חומה, וכן בהקדש אם הקדיש שדהו ולא גאלו ומכרו גזבר לאחר ופגע בו יובל ביד הפודה אינו יוצא לכהנים ביובל אלא חוזר ללוי בלא דמים כדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים כדדרשינן ליה לעיל לגבי ישראל הם הכי לוי הבא לגאול מיד לוי חבירו כך הוא דינו. ופשטו של מקרא כך הוא שאמר למעלה מזה גאולת עולם תהיה ללוים וסמיך ליה ואשר יגאל מן הלוים, כלומר וכן דינו אם יגאל לוי מלוי. ומה שאמרתי על לוי שהקדיש שדהו וגאלו אחר מיד הקדש כשיגיע יובל יחזור ללוי בלא דמים, לא מצאתי אותו בפירוש לא כאן ולא בערכין, ולא עוד אלא שיש מקום לבעל הדין לחל[ו]ק כדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ועליה קא דריש להך דרשא, וכיון דכתיב ביה גאולה היכי מצינן למימר דהדרא ליה בלא דמים, ושמא נותן דמים ותחזור לו שדהו דהיינו גאולת עולם. אלא שלמדתי אני דבר זה מבתי החצרים לישראל שיש להם כח יפה אפילו לישראל בבתי ערי הלוים כדאמרינן לעיל וקא חזינא בהו דאמרי' בערכין [ל"ג ע"א] על הדא מילתא דאמרינן לעיל [הלכה ג'] הואיל ונתת להם כח יפה שבבתים וכח יפה שבשדות יכול לא יצא ביובל ת"ל וביובל יצא, וקפריך עלה בגמ' דערכין מאי קאמר, כלומר מפני שנתתי לו כח יפה שבזה ושבזה הייתי אומר שלא יצא ביובל, וכי היובל אינו כח יפה שבשדות, ומתרץ לא נצרכה אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה, פי' בשנה שניה לגאולתו, דאי מדמית לה לבתי ערי חומה הא איחלט לה משנה ואילך ואי לשדה אחוזה מדמית ליה הא נפקא להו לכהנים ביובל, הילכך האי נמי לא יצא לבעלים ביובל, ת"ל וביובל יצא לומר שחוזר לבעלים ביובל. והא ודאי בלא דמים קאמר, ומדחזינא בהא דהדרא למרה בלא דמים אפילו לישראל כ"ש ללוים ולא בא הכתוב להחמיר אלא להקל על הלוים יותר מישראל, והא דכתב רחמנא גאולת עולם לאיתויי הנך אחריני דבישראל אינו גואל ובלוים גואל. ועוד לא מצינו חזרה ביובל שתהא צריכה דמים אלא לעולם יובל מחזיר בלא דמים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לפי שנאמר שנים תקנה מאת עמיתך, שאין לו לגאול שדה אחוזה פחות משתי שנים. יכול אף הלוים כן וכו'. מתוך שנאמר ואם לא יגאל עד מלאת לו וכו' יכול אף הלוים כן. ובסוף ערכין פריך בתי חומה ללוים מי אית להו והתנ[י]א ערים הללו אין עושין עיירות קטנות ולא כרכין גדולים אלא עיירות בינוני[ו]ת, פירוש ערים הללו ערי מקלט, לא עיירים שאין בהן שוק ולא ימצאו מזונות לרוצח, ולא כרכין שלא ירגיל גואל הדם לבוא שם ויהרוג את הרוצח, מ"מ כיון שאמר אין עושין מכלל שמתחלה אין להם חומה, ומסיק שנפלו להן הן ומגרשיהן, ופריך והלא למיסתר קיימי, אם הם גדולים או קטנים, ומשני סד"א אדהכי והכי אי מזדבני ליחלטו קמ"ל. ת"ל מן הלוים אף לוי מלוי גואל. פירוש גואל מיד וגואל לעולם, בשדה אחוזה ובבתי ערי חומה. ונראה דקאמר על זה שאם הקדיש בן לוי שדה אחוזה וגאלו אחר מיד הגזבר ולא גאלה בן לוי מידו ובא יובל שאינה חלוטה לכהנים אלא חוזרת לו בחנם ביובל, מאחר דמייתי חד קרא לכולהו דגאולת עולם תהיה, וישראל כי האי גוונא יוצאה לו בחנם בבתי החצרים כמו שכתבנו למעלה [הלכה ג'] אליבא דרב הונא [ערכין ל"ג ע"א, ויעו"ש פירוש ר"ש משאנ"ץ].
